יש או אין שדה?

בסמינר השיחות "יש/אין שדה", שקיימתי לאחרונה במחלקה לאמנות בבצלאל בהשתתפות אמנים, היסטוריונים, פילוסופים ואוצרים, הצעתי לבחון את התנאים בהם פועלים אמנים בשדה המקומי ולדון בהם. השיחות התפרשו על פני חמישה מפגשים ובכל אחד השתתפו חמישה דוברים. במהלך השיחות התגלה כי, ללא ספק, קיים שדה; שדה של אמנים, כפי שהבחין אלברט סוויסה באחד המפגשים. ועם הרהורו של סוויסה על טיבו של שדה-אמנים זה, אשר שב ושואל את עצמו על עצמו – האם הוא קיים, האם הוא ישנו, האם הוא חי – עלתה בבואת רוחו של המקום: מהורהרת תמיד, מעורערת תמיד, מחפשת את עצמאותה, זכאותה, ריבונותה. קשה לא לחשוב על המדינה ביחס לכל אותם חוסרים ברורים וחרדות קיומיות שאנו פועלים בתוכם. במציאות שכזו, אין זה פלא שאמנות נמצאת בתחתית סדר העדיפויות של הקיום ולמרבה הצער, בימים אלה התבשרנו שהיא אכן התבססה בתחתיתו של סדר היום הציבורי. אם כן, שדה של אמנים מוכשרים, פעילים ובעלי דעה מוצקה למדי יש גם יש. אולם, עם סיכומו של הסמינר התחדדו שתי שאלות שנכון עדיין לשאול: האם יש מקום לאמנות שנוצרת כאן, והאם לאמנים יש איפה לגדול בשדה המקומי?

כבר עשור ויותר ששינויים משמעותיים מתרחשים בשדה האמנות המקומי: מוסדות רבים נסגרו – בתי ספר, מוזיאונים, גלריות מסחריות, מגזינים, עיתונים, פלטפורמות תמיכה כלכליות, מלגות, פרסים – וכל מה שלא נסגר פועל באמצעות תקציבים נמוכים שהולכים ומצטמצמים ובתנאי הישרדות תמידיים. אין אספנים, אין פטרונים, והמוזיאונים כבר מזמן לא חופשיים בבחירות שלהם אלא נתונים לכוחות כמעט תאגידיים של קבוצות רכישה ושל בעלי ממון שמכתיבים טעם ותנאים חדשים. המרכיב הכלכלי קרס, נשמט ונמחק מהתמונה כמעט כליל; הוא נשאר, פחות או יותר, תחת סעיף "הוצאות" – והן בלתי נדלות, כמובן. אמנים נמצאים במרדף אחר תקציבים כדי לממן את השאיפות שלהם. עם השנים כולם הפכו לפרוייקטורים כדי להצדיק את העשייה שלהם, ואנחנו מתדרדרים בזה אחר זה במדרון שהתחתית שלו מתגלה בכל פעם בצורה חדשה.

תרבות זקוקה לתקציב. אמנות זקוקה לתקציב. אמנים זקוקים לכסף כדי ליצור. אמנות זקוקה לפטרון – מג'וטו ועד קתָרינה גרוסֵה – אמנים צריכים שמישהו ידאג להם למרחב ביטוי ופעולה. ולא כי אי אפשר לעשות אמנות טובה בלי כסף, בוודאי שאפשר, אלא משום שכדי לגדול, כדי להרחיב גבולות, כדי להוביל, כדי לשנות משהו בקנה מידה משמעותי, צריך כסף, לכל הפחות מימון או שכר עבודה. וצריך כסף גם כדי לפנות זמן ליצירה – קשה ליצור בין לבין, קשה ליצור בין עבודות זמניות, קשה ליצור כשאין יציבות. לא נשווה את עצמנו, כפי שאנו תמיד עושים, לאירופה ולאמריקה, בהן התרבות והאמנות עומדות בראש מעייני הממשלות והן מתקצבות אותן בהתאם. כל מדינה נאורה יודעת שפניני התרבות הן אוצרותיה החשובים ביותר; התרבות היא מקור הגאווה הלאומי ולא תעשיות ההיי-טק או הישגי התעשיות הצבאיות. אולם, התרבות בישראל, בל נשלה את עצמנו, אינה שואפת ליצור איקונות תרבותיות, אלא סמלים לאומניים. במזרח התיכון הדברים עובדים אחרת, והגיע הזמן שנפנים עובדה זו, לטוב ולרע, ונפעל ביחס אליה.

כשבממשלה יש משרד אחד לתרבות ולספורט, שלא מקדם אף אחד מהענפים שהוא אמור לטפח, ולעומתו אינספור שרים בלי-תיק, משרדים לחזיונות שווא ולהתעמרות בהשכלה הגבוהה, למה כבר ניתן לצפות? אמנות ותרבות לא יכולות לצמוח תחת תקציבי עלי-תאנה, השואפים רק לפצות על עוולות חברתיות ופוליטיות, ובוודאי שלא תחת שרים שמעולם לא היו להם הבנה או עניין במשרדים שהם מנהלים, אלא רק בענייניהם האישיים והפוליטיים. כך נראית הממשלה שלנו כבר עשורים רבים מדי, ובשנתיים האחרונות המצב הולך מדחי אל דחי, עד כדי כך שנדמה שרובצת עלינו קללה.

בעשור האחרון התרוקנו הקופות המדולדלות ממילא של כמעט כל ערוצי התמיכה. בפני אמנים, ובמיוחד בפני אמני הדור הצעיר, עומדת שוקת ריקה, אך למרבה הצער הם מבקשים לשוב ולצעוד בדרכים הידועות, דרכים שבמובנים רבים מיצו את שיטות הפעולה שלהן. ואף שכבר כמעט וחלפה השעה לנקיטת עמדה חדשה, לחשיבה ולפעולה שונה, עדיין מייחל הדור הצעיר לעבוד עם גלריה נחשקת או להציג תערוכה במוזיאון. זוהי משאלה שמימושה בשדה המקומי הוא לרוב חוויה חד פעמית ואין בה בשורה או ערובה לקריירה מוצלחת; לרוב, מדובר בתחנה הראשונה והאחרונה בו-זמנית. בשדה שנעדרת בו תחלופת הצריכה, שאין בו תהודה, שנשען על "מבקר אמנות" אחד, שדה של גילוי-עריות שרדוף באותם השדים, איזה עתיד יש לאמן וליצירת האמנות? ולא, הגלריה האחרונה שנפתחה בתל אביב בקול ענות חלושה (קשה להתעלם מהמבוכה שעולה משמות הבעלים המנהלים אותה), שכמו עשרות תת-גלריות שכמותה מבקשת לפנות ל"סוג חדש של אספנים", כלומר לבעלי טעם בינוני המבקשים את מה שאפשר לתלות בסלון ובזול, היא לא מה שקהילת האמנים שלנו זקוקה לו.

לאחר שבחנו בעשורים האחרונים את כל החללים האלטרנטיביים האפשריים – תחנות רכבת הפכו כבר מזמן למוזיאונים החדשים, והאמנות פלשה לכל תחנה אפשרית אחרת ולכל בניין נטוש – עד כמה אפשר למתוח את רוחב היריעה? בימים אלה, בהם נדחקנו מאחורי מסכים, נדמה שהתשובה היא ״רק עוד קצת״. כולנו יכולים להודות כעת שזוהי בדיחה עצובה, הרי בסופו של דבר אמנות דורשת חללים פיזיים שאפשר לתלות בהם ציורים או להעמיד בהם מיצבים. ומול ההילה ההולכת ומתעמעמת של יצירת האמנות – מה עתידו של מקום שהמוזות בו שותקות?

בעידן שבו האמנות מוגבלת על ידי תנאים שנקבעים מחוצה לה, החל מתנאים כלכליים ותכתיבים של קולות-קוראים אשר משתלטים על אופי היצירה בהתאם לרעיונות החיצוניים שהם מעלים וכלה בשיח המתנהל על גבה של היצירה ומכתיב דיון שנעשה חשוב או מעניין יותר מהיצירה עצמה; בעידן שבו האמנות מתעצבת ביחס לשיח גלובלי נאו-שמרני בעיקרו, שהאמנות משמשת כמעט סוכנת סמויה שלו, עידן ה-PC המוגבל, שמתאפיין באפולוגטיקה כמעט אָפְּרִיורית של עשיית חשבון, של התחשבות ושל מודעות יתר, בעידן כל כך מנטרל לא פלא שהאמנות התייתמה מפרנסים. ובהיעדר פטרונים לאמנים הפתרונים: האמנות הופכת אט אט קטנה, צמודה לחוסרים, קרובה לכיס. לא בכדי נדמה שבאמנות המקומית התשובות נמצאות בחידודים, בהברקות ובחכמה. ממילא היא פונה לקהל מצומצם של מביני עניין, ומתוך כך היא פוטרת את עצמה במקרים רבים משאלות של אסתטיקה, טעם וגודל.

מה שהתברר במהלך סמינר השיחות "יש/אין שדה" הוא שאין בשדה שלנו שיחה אמיתית, אין הקשבה ואין דיון, ואף אחד לא אשם בזה. כלומר, כולם אשמים. כולל אותי, כמובן. לכולנו קשה להקשיב, ונדמה שהרגילו אותנו לשיח שבסופו חייבת להיות הכנעה או הכרעה כלשהי. במנגנון השיח שלנו, זה שיודע יותר, שזוכר יותר, שמצטט יותר, הוא החזק והוא זה שמכניע. מאות המשתתפים שנכחו בכל מפגש ומאות נוספים שצפו בזמנים אחרים בהקלטות המפגשים העידו על הצמא הגדול למפגש, לנוכחות, לחיבור ולתחושה שיש מישהו מאחורי השמות שפועלים כאן, כלומר לשדה האמנים.

ועדיין לא אמרתי כלום על המגפה ועל השלכותיה החריפות מכיוון שלא בה באמת עסקינן. למעשה, היא לא שינתה דבר, אלא רק סחטה את מה שממילא גסס, גווע או עמד להיכחד. הקורונה חידדה את התמונה וחשפה את עליבות התרבות מול הכוחות החזקים במשק ואת מידת זניחותה בעיני המנהיגים והציבור.

כדי לשרטט בכל זאת מעט אופטימיות, אני מציע לזכור איפה בכל זאת נמצא הכוח שלנו. אין תרבות בלי אמנות. תרבות לא יכולה להתקיים בלי הערכים שאמנים מביאים לעולם באופנים ויזואליים, בלי המחשבה והמקוריות, בלי הניואנסים וההערות. גם אם נלקחו מאיתנו כל התשתיות, התקציבים, החללים, הקירות והאמצעים, עדיין יש לאמנים את מה שאין לאף אחד אחר: כוח מחשבה, כוח יצירתי, כוח ביקורתי וכוח לפעול בלי אמצעים, דרך מילים, בפעולה חד-פעמית, בסאונד, בציור על קיר ברחוב, בהעמדת אובייקט או פסל בכל מרחב, בבלוג או על פיסת נייר. עלינו לשוב ולקחת לידינו את הזכות הזו ליצור בחופש מוחלט, להמציא הכל מחדש ולפעול באופן לא צפוי.

משתתפי הסמינר ונושאי הדיון: שיח ויצירה: תמר גטר, רותי דירקטור, יהודית סספורטס, שאול סתר, אלי פטל / קהל וקהילה: מירי סגל, מיכל הלפמן, סרג'יו אדלשטיין, אבי לובין, רועי רוזן / פעולה ותנועה: אירית חמו, איה מירון, דלית מתתיהו, עדו בר-אל, יצחק ליבנה / מרחב: רוחב היריעה: אניסה אשקר, סיגלית לנדאו, מיכל נאמן, גדעון עפרת, אמיתי מנדלסון / כלכלה וחזון: אתי אברג'ל, הדס קידר, דליה מנור, אורי ניר, אלברט סוויסה