תרגיל בשוטטות

יהונתן ה. משעל: שלום דנה לב-לבנת. את נמצאת כרגע ברזידנסי במשכן האמנים הרצליה, כחלק מהפרויקט המתמשך שלך ״Permanent Vacation״. ספרי מה את עושה.

דנה לב-לבנת: כרגע אני בהרצליה, אבל ״פרממנט״ הוא לא פרויקט שמרוכז במקום ספציפי. המהלך של ״פרממנט״ הוא, איך להגיד את זה, עם ההסתכלות יותר רחבה. המקום יכול להיות באותה מידה יער או חוף ים, לאו דווקא מקום אורבני.

במסגרת ״Permanent Vacation״ הגעת למקומות ברחבי העולם. מה הקו המחבר בין כל המקומות שאת מגיעה אליהם ונמצאת בהם?

ההתבוננות בעיקר. זה גם מאד תלוי בזמן, כי יש מקומות שאני נמצאת בהם יום או יומיים, ויש מקומות שאני נמצאת בהם חודשיים. הבסיס של העבודה, מבחינתי, הוא עיגולים: אני הולכת בעיגולים, במיוחד עם יש לי זמן במקום, ובכל יום אני מרחיבה את הרדיוס שאני מסתובבת בו.

באופן מתוכנן?

לא. בהתחלה אני מסתובבת מסביב למקום שבו אני ישנה ומשם ממשיכה למקומות בסיסיים כמו מכולת, סופר ובית קפה. חשוב לי גם להתחבר עם בעל המכולת ועם האנשים בקפה. אם אני מרגישה שיש לי חיבור איתם וכיף לי איתם, אני יודעת שיצא לי מזה משהו. הם יספרו לי לאן ללכת ומה לעשות, מה לראות, איזה אנשים לפגוש בשכונה או איפה יש בתים מעניינים. אלו תמיד האנשים שיודעים לכוון אותי.

דנה לב לבנת, מתוך הפרויקט Permanent Vacation

המקומיים. איך נוצר החיבור איתם?

בוא ניקח למשל מכולת, אחת התחנות הראשונות שלי כשאני נוחתת במקום חדש. אני משתדלת לבוא כמה ימים ברציפות, לחפש דברים שונים ולשאול שאלות. מה שיש במכולת יגדיר את המקום. אתמול הלכתי למכולת פה, ליד משכן האמנים. עכשיו, ברדיוס הראשוני שלי יש שתי מכולות. אחת של פעם ואחת מעוצבת. במעוצבת הכל יפה עם זכוכיות ומוצרים מסודרים על מדפים. למכולת המעוצבת מביאים דברים קצת אקסטרה ואת רואה את זה ישר כשאת נכנסת. יש בה ד״ר פפר. יש קהל מאד מסוים ששותה ד״ר פפר. אז המכולת הזאת פחות מעניינת אותי, למרות שמעניין אותי לדעת שהיא קיימת. המכולת השנייה, לעומת זאת, היא מכולת של פעם עם ערימות על ערימות, ואפשר למצוא בה הכל. שם אני נמצאת הרבה ושואלת שאלות כמו: ״יש לכם צלפים?״

צלפים?

צלפים בשבילי זה מוצר בסיס, אבל אני אוהבת רק צלפים במלח.

יש צלפים אחרים?

בחומץ. שאלתי את המוכר אם יש לו צלפים, והוא הביא אותי לצלפים, ואמרתי לו שזה לא במלח, זה בחומץ. לא ממש היה לו מושג מה ההבדל או למה אני צריכה את זה. משם התחילה שיחה. דרך השיחה הזאת עברתי למוצר אחר ואז סיפרתי לו עלי קצת והוא סיפר לי על עצמו ועכשיו אנחנו כבר חברים, מארק ואני.

דנה לב לבנת, מתוך הפרויקט Permanent Vacation

למוכר במכולת קוראים מארק.

והוא בחור חמוד מאוד. דיברנו על טיולים – הוא רוצה לנסוע לדרום אמריקה – והחלפנו חוויות. לפני שהוא עבד במכולת הוא היה מרכיב שערים, ואז נחתכה לו האצבע והרכיבו לו אותה מחדש. אחרי זה הוא כבר לא היה יכול לתפעל את המכונות והיה צריך לעבור לעבוד במכולת.

בן כמה הוא?

הוא צעיר, בן 26. יש לו פטיפון ואוסף תקליטים והוא אוהב שאנסונים. הוא הבטיח לבדוק לי את עניין הצלפים, אני צריכה לחזור בשבוע הבא ואולי יהיו לו צלפים במלח. והנה, גם מתוך השיחה הזאת כבר דיברנו על איפה יש חומוס ואיפה יש בתים יפים. שאלתי לאן אני יכולה ללכת והוא הדריך אותי לשביל יפה שאולי הייתי מגיעה אליו באיזשהו שלב, אבל כנראה שלא כל כך מהר, והשביל הזה הוביל אותי למקום אחר. אלו הדברים שהם א׳-ב׳ מבחינתי כשאני מגיעה למקום חדש.

כל מקום.

בדרך כלל, כן. זה מתחיל מקפה, וממכולת או סופר, משהו כזה.

אבל מקומות הם שונים אחד מהשני, יש הבדלי תרבות, מכשולים אחרים.

נכון. אז בכל פעם לומדים להסתגל, או לעבוד עם מה שיש, ואלו דברים מבורכים כי זה כיף, אלו מכשולים כיפים. אבל הבסיס הוא תמיד מעגלי. למצוא בן אדם אחד או שניים, מהמקום המאוד קרוב, בחו״ל הרבה פעמים זה הוסטלים. בחו״ל, גם בגלל שאני אישה שמטיילת לבד, חשוב לי לדעת שאני יכולה ללכת בביטחון ברחוב וזה מידע שמגיע מההוסטל. אחת השאלות הראשונות שאני שואלת היא אם אני יכולה ללכת, באילו שעות, מאיזה אזורים להימנע. זה משפיע על המסלול שלי.

דנה לב לבנת, מתוך הפרויקט Permanent Vacation

אם הגעת למקום וגילית שאי אפשר להסתובב, מה נשאר לעשות בו?

שאלה טובה. אלו באמת מקומות שפחות הסתובבתי בהם, בסופו של דבר. ואלו מקומות בעייתיים מאד. לפעמים אי אפשר להוציא את האייפון, אי אפשר ללכת עם מצלמה, את לא יכולה ללכת עם אוזניות. אומרים לך, ואת גם מרגישה את זה כי הרחובות ריקים. ופתאום יש עניין אם את הולכת לבד, אנשים יעירו לך.

מה יגידו?

גברת, זה לא מקום בשבילך.

כאילו שיש איזה ידע קולקטיבי, שלא כתוב בשום מקום, אבל כולם יודעים.

נכון. למרות שאני משערת לעצמי שבאזורים כאלו, שהגעתי אליהם בקולומביה, זה די ידוע. אולי לא לתיירים, ובמרכז העיר יש אזורים סבבה, רק שלא ישנתי במרכז העיר. הסתובבתי שם במשך היום אבל בלילה, אם יצאתי לשם, זה היה עם אוּבֶּר מהדירה שלי עד למקום ובחזרה. גם לא הסתובבתי לבד בלילה, הסתובבתי עם בחור מההוסטל שישנתי בו. מבינים את הדינמיקה הזאת מהר מאד. פעם אחת מישהו עקב אחרי וברחתי, ובזמן הזה התקשרתי להוסטל ומישהו רץ אלי לאסוף אותי. בקולומביה גם שדדו אותי. עם מצ׳טה, ברחוב.

מה שמביא אותי לשאול על המוטיבציה שלך לעשות את זה.

לעשות את מה, לטייל?

אני לא חושב שמדובר פה בטיול. כשאני הולך לטיול, זה שונה ממה שאת מתארת כרגע. זה לא נשמע לי כמו טיול.

אני משוטטת יותר ממטיילת. אין לזה מטרה. דבר ראשון, אני נהנית ללכת בלי מטרה. אני נהנית מהחופש. אני אוהבת ללכת לאיבוד. ללכת לאיבוד זאת פריבילגיה, כלומר ליהנות מזה זאת פריבילגיה שדורשת זמן וגם מיומנות.

מיומנות ללכת לאיבוד?

לגמרי. פשוט ללכת, לראות משהו, כמו שמארק מהמכולת אמר לי שיש פה מקום יפה והלכתי אליו, ופתאום ראיתי את השביל והלכתי בו. עכשיו, הלכתי בשביל כי היה לי זמן ללכת בשביל וכי זאת הייתה המטרה, ללכת לשם. ובשביל מצאתי דברים יפים, שהיו יפים בעיניי לפחות, כי אולי הפרח הזה שראיתי שם לא עניין אף אחד. ואז ראיתי בחורים חמודים שעשו כושר והסכימו להצטלם. לא הייתי פוגשת אותם אם לא הייתי הולכת בשביל. וזהו בעצם, זאת המוטיבציה, לא לצפות לכלום ולקבל המון. זה win win situation.

דנה לב לבנת, מתוך הפרויקט Permanent Vacation

יש פה משהו נוסף שלא הזכרת אבל הוא חלק מהותי מהפרויקט: כל שעתיים את מעלה דימוי לאינסטגרם. את כל הזמן מצלמת. אם העניין הוא לשוטט, ללכת לאיבוד, למה צריך לצלם את זה?

כי אני צלמת ואני עושה אמנות וזאת מטרת העל שלי, זה פרויקט אמנות. וכי המצלמה רואה דברים הרבה יותר יפה ממני. אני בעצמי רואה יותר טוב דרך הצילומים שאני עושה. זה ברור, או שזה הסבר מסורבל?

זה לא מסורבל, אבל זה עדיין הסבר רחב. עד עכשיו אני שומע ממך על החוויה הפיזית. על הגילוי, על ללכת לאיבוד. מה הופך את זה לפרויקט אמנות? יכול להיות שזה החיבור?

כנראה. אלו שני דברים שקשורים אחד בשני. כל הפרויקט הזה התחיל בלי לתכנן אותו, הוא איכשהו קרה והתגלגל להיות מה שהוא כרגע. במהלך הזמן הזה הצילום והשוטטות הפכו להיות דבר אחד, אני כבר לא יכולה להפריד ביניהם. הרצון לצלם, או מה שנהיה כבר הצורך לצלם, הוא חלק בלתי נפרד מהמוטיבציה. זה גם קשור לדימוי שאני מעלה כל שעתיים, הוא חייב להיות מ-24 השעות האחרונות. יש בזה משהו כמעט מכני. הדרך שבה אני רואה משהו, ואז אני יודעת להוציא את המצלמה, אני יודעת איך אני רוצה לראות את זה. ואז זה נראה לי באמת יותר יפה. זה קרה עם הזמן. לפני הפרויקט לא צילמתי.

מה עשית?

הייתי עושה הרבה קולאז׳ים. אבל אז התאהבתי בשילוב של שיטוט וצילום שהופכים לסוג של פרפורמנס. אולי פרפורמנס זאת לא המילה הנכונה. Life-Art Project או משהו כזה. לא יודעת בדיוק איך לקרוא לזה, אבל זה דבר אחד בתוך השני. הם בלתי נפרדים.

בואי נתמקד רגע בפן של הצילום. יכולת לעשות מסע עם שמונה עדשות וגופים, מסוג הדברים שצלמים עושים, ויש גם משהו בנראות של צלמת עם כל הציוד שפותח דלתות לפעמים. את בוחרת ללכת עם טלפון.

יש לי גם מצלמה. מצלמה טובה, אבל קטנה, מצלמת כיס. אני מצלמת איתה כמעט כל צילום. יש לי המון כפולים, אחד עם אייפון ואחד עם מצלמה.

נאמר וראית משהו, איך נראה רגע שבו את מצלמת?

אני מצלמת רק מה שנראה לי יפה; הבחירה הראשונית היא אסתטית. כמובן שזה קשור לטעם, אבל כל מה שלדעתי יפה, אני מצלמת. אם אלו אנשים רוב הצילומים יהיו פרונטליים, וחשוב לי לדבר עם הבן אדם. אני אשאל אותו איך קוראים לו, מה הוא עושה, אנסה לייצר איזשהו קשר, עד כמה שאפשר. יש מקומות שבהם השפה היא מחסום, אבל עדיין יהיה איזשהו קשר. גם העובדה שהמצלמה היא קטנה, או שאני מצלמת עם טלפון, הופכת את המפגש ליותר אישי. המצולמים בדרך כלל מרגישים חופשיים יותר. אפשר גם לראות הבדל בין צילומי האייפון לצילום מהמצלמה. כשמוציאים מצלמה, פתאום הגב ישר, אתה מזדקף, אפילו כשמדובר במצלמה קטנה. אלו באמת דברים קטנים אבל אפשר לראות אותם. אם אלו לא אנשים, אז אלו דברים שחייבים להיות יפים בעיניי, אני חייבת להיות מוקסמת מהם, כמו אוצרות על הדרך. אני לא יכולה לקחת אותם איתי ולשים בתיק אז אני מצלמת אותם.

דנה לב לבנת, מתוך הפרויקט Permanent Vacation

איך הצילום משפיע על השיטוט? זה מגדיר את הדרך שבה את הולכת?

זה יכול מאד להגדיר את הדרך שבה אני הולכת. אני יכולה לראות מרחוק משהו שמעניין אותי וללכת לראות אותו, או לשאול איפה יש משהו כזה וכזה ולהישלח לשם. או שמספרים לי על מקום ואם הוא נשמע מעניין אני הולכת. אני משוטטת פחות בלילות או בחושך, בעיקר כי קשה לצלם בלי פלאש ובלי להעמיד חצובה.

הצילום והשיטוט קשורים אחד לשני. אבל הצד השני של זה הוא שאת בחוסר שליטה. גם בגלל מגבלות המצלמות שאת משתמשת בהן, וגם החוויה עצמה של שיטוט בלי מטרה.

הדבר שהכי חשוב לי מאז שהתחלתי את הפרויקט, שהכי מניע אותי, הוא החופש. זה בעצם חוסר השליטה. וזה תקף לגבי לאן אני הולכת, או מה לצלם, או הכמות. השחרור הזה הוא אוויר בשבילי.

לא היית רוצה לדעת יותר לאן הדברים הולכים, או לכוון אותם?

אני לפעמים כן מכוונת ויש דברים שמגדירים לי את סדר היום. קבעתי לעצמי את החוק שכל שעתיים אני מעלה דימוי לאינסטגרם. זה חוק מחייב, והוא משפיע על סדר היום שלי כי אני חייבת לצאת לצלם. ויש מגבלות כמו כמה ימים נתנו לי בוויזה להיות במקום מסוים, כמה כסף יש לי להיות במקום מסוים, לאן האוטובוס מגיע ממקום למקום. אם בכלל יש מקום לישון בו. יש מקומות שוויתרתי עליהם כי לא היה בהם מקום לישון, או שלא הגיע לשם אוטובוס. בתוך המגבלות האלו השליטה היא באמת לא מאה אחוז. אבל מתוכן יוצאת ודאות שקובעת בשבילי לקום בבוקר, בלי שעון מעורר, לאכול ארוחת בוקר ולשתות קפה ולצאת לרחוב בלי לדעת לאן אני אגיע בסיבוב שלי. בכל פעם אני מגדילה את הסיבוב. היום אני פה, מחר אני שם, יש פה אוטובוס לעוד שכונה, אני אקח אוטובוס לשכונה ההיא ואני לא יודעת מה יהיה בה. אני גם אף פעם לא בודקת ומבררת לפני מה יש במקום שאני נמצאת בו או במקום שאני נוסעת אליו.

בכוונה.

כן, אני פשוט מגיעה למקום. אני בודקת את הדברים הפרקטיים. איך מגיעים, אם יש הוסטל, אם בטוח להסתובב שם, איך המטבע, אם אני יכולה להרשות לעצמי כי התקציב שלי דל. ידע מוקדם לא מעניין אותי. גם כי לא בא לי להתאכזב וגם כי כל מקום יכול להיות מדהים בלי שום אף אטרקציה, ומקום יכול להיות מפוצץ אטרקציות ולהיות סופר משעמם.

איך הרצליה?

הרצליה בינתיים מרתקת. באמת, אני מתה עליה. יש ים, הייתי במוזיאון. אכלתי חומוס, פגשתי אנשים, מצאתי שביל יפה.

את משוטטת ומצלמת כבר כמה שנים. איזה דברים למדת בדרך?

מהדברים הכי פשוטים, איפה מדינות נמצאות על המפה או מדינות שלא ידעתי שקיימות. שמות של ערי בירה או כסף של מקום, איך להגיע ממקום למקום, איך להסתדר עם אוטובוסים. אלו דברים בסיסיים שפשוטים לי עכשיו, אבל בהתחלה קצת חששתי. את מגיעה לעיר וצריכה להבין לאן להגיע כדי ללכת לישון. כשהתחלתי עוד לא כל כך השתמשתי באינטרנט. והנה, זה למשל עניין מדהים, כי הכל השתנה. כשהתחלתי לטייל בסוף 2013, נגיד בדרום מזרח אסיה, בלאוס, בקמבודיה, לא הזמנת מקומות לישון בהם. הייתי מגיעה לתחנה, ואז היו מלא אנשים עם שלטים שהזמינו אליהם. בואי להוסטל שלי, בואי למלון הזה. היום זה כבר לא עובד ככה. ועברו, כמה, שש שנים? את מזמינה בבוקינג או בהוסטל וורלד. כבר אין לך את התרבות הזאת שהייתה לפני. זה שינוי מטורף שקרה בממש מעט זמן. ולכל מקום יש חוקים משל עצמו, איך למלא טפסים של ויזות, בירוקרטיות למיניהן שפעם פחדתי מהן והיום זה נראה לי כל כך פשוט, ואני עושה אותן זה בלי בעיות. למדתי על עצמי, למדתי לצלם, למדתי להתבונן. אני מסתכלת היום אחרת. לגמרי.

דנה לב לבנת, מתוך הפרויקט Permanent Vacation

את יודעת להגיד איך את מסתכלת היום אחרת לגמרי?

אני נון סטופ מחפשת פריימים. המבט שלי לא נקי. אני מסתכלת בשביל הצילום. בגלל שאני חיה את זה, בגלל שאני עושה את זה כל יום, כל הזמן, אז המבט שלי ממש השתנה. אם משהו לא מספיק טוב בעיניי בשביל דימוי אני מפנה את המבט. ישר.

ואמרת שלמדת גם על עצמך.

למדתי לא להצטרך חומרים פיזיים. להסתדר עם זוג נעליים אחד ושני ג'ינסים. למדתי לארוז מהר. ברגע שאת מורידה חפצים מהרשימה, קל יותר לארוז. אני יותר בטוחה בעצמי. למדתי לסמוך על עצמי ושאני יותר חזקה ממה שחשבתי. למדתי להיות לבד, כי אני בעיקר עם עצמי. הייתי ברוסיה שלושה חודשים ורוב הזמן הזה לא הייתי עם דוברי אנגלית או עברית. כמעט שלושה חודשים לא דיברתי עם אף אחד, לא ניהלתי שיחה נורמלית. אלו דברים שלומדים לעשות. זה לא משהו שהייתי יכולה לעשות בהתחלה. ולמדתי לאהוב את זה גם. מאד.