עבד לאהבה

האמנות של אריק מירנדה משהה אותך במגנט. זה מסקרן, אתה נתפס לדבר, ואז אתה נזקק לזמן. כי היא מעוררת מחשבה, נעימה בעיקר, קוקטייל משכר, ואף מטרידה. ראשית זו ההצבה, המקום על פרטיו, וילון לבן נוכח, צמחי נוי, אחר רפרוף הרישום העדין על גבי הקירות, וחץ היישר ללב: תצלומי שחור–לבן ועירום. כאן ועכשיו וגם על-זמניות, מבט אל הנצח, עם דוק של סוריאליזם. החוויה המיוחדת, המכלול רב השכבות ובקצה, מול העירום המסנוור. הכלה התפשטה, אבל גם האמן נתן את נפשו.

כשאני חושב ומדמיין מיהו הצופה האידיאלי של מירנדה בתערוכה האניגמנטית שהניח בחלל קומת המבואה של בית המלון בחגורת שכונת פלורנטין, נדמה לי שאחד, בריאן פרי, היה משתגע עליה. לא רק הוידאו האלמותי של השיר בכותרת עם הנשים התמירות הנושקות לשמיים; זה כל המפעל הויזואלי של האיש שכמעט והיה לאמן פלסטי. מראשית הדרך ב 1972 הקפיד פרי להניח בחזית עטיפות התקליטים של רוקסי מיוסיק ושלו, את היפות והמעניינות בנשים, מג'רי הול ועד קייט מוס. תמיד עם אצבע מוזהבת בעין משטרת התקינות הפוליטית. אני נתלה באילן חסון ונישא, כי גם בנשים של פרי, כמו אצל מירנדה, יש דבר מה מרוחק, מסתורי, מושג/לא מושג. אירוטיקה צוננת משהו.

אריק מירנדה, מתוך התערוכה "Between two Islands", גלריה 4, 2019

הופעותיו של מירנדה באמנות הישראלית הן כהופעתו הקצובה של פרפר מרהיב כנפיים. הוא מגיח, נח לרגע או שניים, מותיר תמונה לזיכרון ונעלם כלעומת שבא. כמו את הפרפר, קשה להחזיקו זמן רב. אבל הפעם, ב"בין שני איים" האישית מכל עבודותיו, יש משהו מעט אחר. מירנדה נוחת עם דמדומי היום. מותיר אבק. הנער כמעט התבגר, בשל. כי כל התקרובת כבר כאן: גם הרישומים מאז ולתמיד, בין מופשט גיאומטרי לציור יפני מסורתי; התפאורה אינה תפאורה כלל, אלא צירוף פשוט של כמה אובייקטים אמיתיים ובהירים – אלה הצמחים המינימליסטיים שמירנדה מגדל במרפסת ביתו, והמסך/הוילון הלבן הוא תוצר מפואר מבית המלאכה המשפחתי(בתערוכה קודמת הביא את מיטת יצועיו הלבנה); ובתצלומים: הבית שלו ואישה נפלאה אחת. מה אדם צריך עוד?

הכל אכן יושב נהדר, ואתה מרגיש בבית של מירנדה, מבלי שביקרת בו. אבל המגנט הוא התצלומים. בהם, דווקא הבית, בין מינימליזם דקדנטי מעט לזן, נראה לרגע כמו חדר מלון מפואר וגנרי, אך בה במידה, זהו בית נעים עם היסטוריה אישית ועם סטייל. זה האיש, מה יש לומר. הוילונות גבוהים ולבנים. המצעים חייבים להיות לבנים, אין ברירה אחרת. בחלל נוסף יש מראה נאה וצמחיה ביתית שונה מזו שבחלל הגלריה. אבל כל אלה הם כאמור רקע בלבד, למחול עדין ואינטימי של אישה במלוא הדרה. גם מירנדה וגם היא יודעים שכשהכלה התפשטה, קורה דבר אחר לגמרי.

אריק מירנדה, מתוך התערוכה "Between two Islands", גלריה 4, 2019

מעשה הצילום של מירנדה הוא מעשה של אהבה. זה כמעט מהפנט. הארוס שם, אבל הוא לא המרכז. תמר, המצולמת היפה, משוחררת, סקסית, מינית. הארוס שם בדרך הטבע, עדין, מרגש, במקומו. ההכפלות של דמותה, הנעשות באמצעות פרט זכוכית משנדלייר, אף הן חלק מהרצף הטבעי של הצילום. עם קריצה נאה למאן ריי. זמן החיזור והצילום של הצלם עם המצולמת, ואז על הנייר לנצח, זו אהבה. כל השאר, זוטות.

התנועה של מירנדה היא בפער שבין כורח הפאסון לרגש, בין קרח לאש. לו התאפשר, מירנדה היה חותם שכל דמעה שלו, תתקשה ותתאבן, תהפוך לקרח או זכוכית. העירום הנשי פותח את הלבבות, העכבות והכל, ולוקח למקום נוסף, שלישי, המקום המכושף של היופי והאהבה. כל האמור לעיל אינו סותר כלל את ההבנה, שהפורטרט של תמר הוא גם פורטרט עצמי של האמן. זה תמיד מתערבב.

מעניין לחשוב ולהגיע אל המקורות האמנותיים של מירנדה: ציור, צילום, מיצב. משהו מהחלל ומהזמן הנצחי של אדוארד הופר. מאן ריי כאמור, ואף הנעורים האלמותיים של ברוס וובר. הוילון/מסך שלו אינו מטווין פיקס לדייויד לינץ' או מפליקס גונזלס טורס, אבל הם בתודעה. מירנדה לוקח בנגיעה מכולם לאזימוט המסוים שלו.

"Between two Islands"/ אריק מירנדה
אוצרת: אורית מור
גלריה 4, פלורנטין 6, תל אביב
נעילה: 7.12.19