דליה כהן קנוהל: גם אחרי כל- כך הרבה שנים בהן אתה מתגורר במרכז תל-אביב, לעבודותיך יש עדיין זיקה חזקה מאוד לדרום העיר.
יורם בלומנקרץ: למעשה דרום תל-אביב היא המולדת שלי, מרחב קפסולרי שמרוכזים בו מאפייני המולדת הישראלית בכל הקשר אפשרי מבחינה היסטורית, חברתית ותרבותית. כולו זרוע בשרידים מן העולם העתיק, מההיסטוריה הרחוקה והקרובה וכל שכבות הזמן גלויות לעין. מעבר לזה, הוריי הכירו כאן והקשר בינם מגלם אולי יותר מכל את משאת וגאולת הנפש הישראלית של כור ההיתוך. כמי שעוסק בהוראה, הבנתי לאורך השנים גם את חשיבותם של מוסדות החינוך המקומיים לעיצוב הזהות שלי וכינון התודעה החברתית והמרחבית שלי.
ואיך זה חלחל לעבודות בתערוכה?
כמו רוב העבודות שלי בשנים האחרונות, גם העבודות בשכטר מוצגות בדרום תל-אביב ותלויות מקום. האתרים בהם אני מוחק כתובות גרפיטי בעבודת הווידאו ״מחיקה תרבותית״ הם בשכונת פלורנטין הסמוכה ומרבית הרדיאטורים מהם מורכבת העבודה ״שטח הפנים״ נאספו בדרום תל-אביב, שנחשבה תמיד לחצר האחורית ומגרש הגרוטאות של העיר.
בעולם, גרפיטי הוא סמן מובהק של מחאה והתקוממות באזורים מנוחשלים, עושה רושם שאתה לא מזהה בהם את אותה משמעות בדרום תל-אביב.
בשנים האחרונות מרכז תל-אביב גולש לדרום בתהליך מואץ. גל צונאמי אדיר של צעירים חילונים שאינם מסוגלים לעמוד ביוקר המחיה הרותח של לב העיר מציף את השכונות והודף את ילידי שנות השבעים והשמונים אל חגורת הרוחב של גוש דן מדרום: רמלה, לוד, באר יעקב וראשון לציון. זה מהלך שמשחזר את מדיניות פיזור האוכלוסין של ימי ראשית המדינה, באמצעותה הורחקו והודרו ערבים ומזרחים ממרכזי התרבות והשלטון. כתובות הגרפיטי אינן מייצגות מחאה נגד מהלך זה. אדרבה, לא זו בלבד שהטקסטים בכתובות הבודדות שאינן ציורים הם פואטיקה מנותקת מכל הקשר מקומי, היסטורי ותרבותי עמוק, אלה שיש מסה כבירה של שרבוטים שהם ביטוי אולטימטיבי ואלים למכירת החיסול של השטח. בניינים שלמים מכוסים במה שאני מכנה ״זיהום ויזואלי״, בבחינת בית שטרם הריסתו מאפשרים לילדים להכתים ולקשקש על קירותיו. רבי המשרבטים הם לא מי שגדלו באזור ושילמו את המחיר הכבד שגבתה הזנחתו. לא על כך הם מוחים, אם בכלל.
קיר האמן של יורם בלומנקרץ בגלריית שכטר, צילום: נטע אלונים
נראה שבעבודה ״שטח הפנים״ מסתמנת אצלך מידה של השלמה עם התהליך שאתה מתאר, הפעולה האמנותית שלה היא ציור בניגוד למחיקה.
לא ממש. הפעולה ב״מחיקה תרבותית״ היא סיזיפית ויש בה מימד ציני קיצוני של מלחמת מאסף אל מול מפלצות ההיסטוריה. ״שטח הפנים״ היא אסופה של רדיאטורים הניצבים כדגמים במודל אדריכלי, עליו משורטטים חלקים אופייניים לאדריכלות בתי הבאר ומבני קבורה הפזורים בדרום תל- אביב ויפו. אלה מבנים מולטי פונקציונליים שהותאמו לאקלים הים-תיכוני. הרישום החרוט על עלעלי המתכת, האמורים להגדיל את שטח פני צנרת הקירור, מהדהד את המבנים העותומניים שהופקעו מבעליהם בשנת 1948 ושרידיהם עוברים כיום תהליך שימור והינדוס מחדש על-ידי הרשויות או בידיים פרטיות. הרדיאטורים מוצבים חשופים, חלודים, מפוייחים וספוחי אבק כמו בניתוח קרביים, בניסיון להעלות באוב את הרוחות שנשבו במבנים אותם שימשו, גם אם בעבר הלא רחוק. כך, הופכת העבודה למסמך, שיותר משהוא כתב אשמה הוא קינה על העבר והמחיקה שלו.
אבל העבר שלך לא ממש נטוע במבנים העותומניים האלה. גדלת בשיכון.
זה נכון, אבל העבר נארג אל תוך ההווה. במשפחתי סיפורים מרתקים מהשכונה שלפני קום המדינה, למשל על ״הבית האדום״ בשכונת שפירא, זה שכיום הפך מוקד אמנות ותרבות לאוכלוסיות החדשות. אמי ע"ה דיברה בשבח היחסים הנפלאים עם שכניהם הערבים ועל האמון ההדדי שאיפשר לדייריו לקחת מסבי סחורה בשבת ולשלם למחרת. גם לי יש זיכרונות ילדות ממנו. חבריי התגוררו בקומה העליונה וחברתה הטובה של סבתי התגוררה בקומה התחתונה. בית הוריי גובל בגדר בית הקברות שיח מוראד ששימש גן הרפתקאות לנערי השכונה וביוטופ בשיעורי טבע. על ״שטח הפנים״ משורטט גם סביל אבו נבוט שעומד על אם הדרך בין אבו כביר ויפו. בזמנו השתרעה חורשת ההסתדרות בכל המרחב שבין קריית שלום לכנסיית פטרוס הקדוש ואנו היינו מתגנבים אל מעבר לגדרותיה לצפות במערות הקבורה הקדמוניות שלמרגלות צלע הכורכר עליה היא נישאת. אלה ועוד נחרטו על גבי הרדיאטורים כמחווה לפעולות החריטה הקונדסיות של נערים בשכונה על גופי הצינון שבמזגני החלון, כל עוד היו בגובה ובהשיג יד. העבודות שלי מסמנות את המעשים האלה כביטוי להטבעת חותם אישי, מן גרפיטי משוכלל של אותם הימים.
אז בכל אופן במה זה שונה מפעולות ההשחתה של הגרפיטי כיום, כפי שאתה מזהה אותה?
אין שום מקום להשוואה. ברור לי שוונדליזם הוא פעמים רבות פונקציה של ניכור. לא בכדי מעשי השחתה שכיחים יותר באיזורים מנוחשלים וכנער אתה חש שהמרחב הציבורי על סדריו וחוקותיו אינם מכוונים אליך ולשמירה על ביטחונך ועתידך האישי והקהילתי. תיאוריית ״החלונות השבורים״ אף מגדילה וגורסת שבמוקדי הזנחה ודיכוי מעשה השחתה בודד מדרדר את המרחב כולו לכאוס. "אמני הגרפיטי" שמשחיתים את פניה של דרום תל-אביב היום הם אלו שמכשירים את השטח וסוללים את הדרך לשיקומה, אבל לא לטובת אלה שחוו את הדיכוי על בשרם או שילמו את המחיר הכבר של המחיקה והנישול, אלא לטובת החזקים, השבעים וצאצאיהם.
ואם בבני עשירים עסקינן, כיצד אתה מתמודד עם הטענה שכל יצירת אמנות הופכת לסחורה ובסופו של דבר מעקרת את היסוד הביקורתי כלפי מושאי הביקורת שהיצירה מעלה?
זאת טענה שמועלית מיד כאשר המבקר מזוהה עם ההאשמה בניכוס תרבותי כלפי ההגמוניה שעבורה, בהלימה לאידאל הכוחני שלה, לזהות המספר אין חשיבות כלל אלא רק ל "איכות האמנותית" שהיא עצמה קובעת את הפרמטרים שלה. מחריד אותי השימוש שנעשה כיום במינוח ״עושים שכונה״ בהקשר של פעילויות אמנות ותרבות בדרום תל-אביב. לא זאת בלבד שמאכערים של תרבות יוזמים פרוייקטים עצמאיים שעוברים תהליך מואץ של מיסוד ומקבלים את חסות הרשויות, אלא שהם עושים זאת כשהם נושאים לשווא את שם השכונה וההווי והעבר המחוקים שלה. לפני כעשור, כחבר ב״קשת הדמוקרטית המזרחית״ הייתי שותף ליוזמה החלוצית שהענקתי לה את שמה, ״לילה שחור״, ונערכה ב״סלון מזל״ בליל אירועי הלילה הלבן בתל-אביב. שם, במועדון הקטן ברחוב סלמה, העליתי את מרבית הסוגיות האלה. המעורבות החברתית שלי היא ביטוי לחובה אזרחית שאינה מנותקת מן הביקורת שעולה מעבודותיי ומחוויותי הקיומיות. משם אני שואב את הלגיטמציה לסוג כזה של ביקורת, המופנה גם כלפי אותם עסקנים המבקשים לסחור חומרית וסימבולית בסיפור שלנו.
עבודותיו של יורם בלומנקרנץ יוצגו בקיר האמן בגלריה של נוה שכטר עד אמצע דצמבר
