המלצת השבוע: לתרגם את הדימוי למילים

אחד השינויים המרכזיים בתוכן התערוכות במוזיאון תל אביב לאמנות מאז שיפוץ האגף הוותיק הוא שדרוגו של אגף תערוכות הילדים, או ״מרכז חוויתי למשפחה״, שעד כה היה דל בפעילותו. לראשונה מיישר המוזיאון קו עם מוזיאונים ברחבי העולם ומקדיש תשומת לב מיוחדת לצופיו הצעירים, שבאה לידי ביטוי לא רק בסיורים ופעילויות אלא בתוכן ייעודי. תוכן זה יכול בקלות להידרדר למתנס״י ולזלזל בצופים, אך תערוכתו של שחר פרדי כסלו נמנעת מכל אלו. ההתענגות מהיומיומי ומהמוזרויות שבהתגלמותו החומרית המאפיינת את עבודותיו של כסלו מזכירה התבוננות ילדית על העולם, אך בהכרח לא ילדותית. במובן זה נראה שאין מתאים ממנו לחנוך את המרכז.

התערוכה מורכבת משלושה פרויקטים המוצגים באגף תערוכות הילדים ובסמוך לו. אחד מהם, ״צל חם״, הוא ג׳ימבורי לילדים המבוסס על אנדרטת הנגב של דני קרוון. כסלו מציע שימוש נוסף לאנדרטה, שהפכה עם השנים למקום מפגש חברתי ולאייקון פופולרי, אך אני בספק אם הקשר פוליטי-תרבותי זה משנה לעוללים בעודם מקפצים על הצורות האדריכליות-צבאיות שהוסבו לספוגים. לעומת הג׳ימבורי, שנותר כבדיחה פנימית של מבוגרים, שני הפרויקטים האחרים אינם מבדלים את הילדים משאר צופי המוזיאון, ומייצרים ״חוויה-לכל-המשפחה״ במובן האינטליגנטי של המילה. ככאלה, הם ראויים לביקורת ככל תערוכה באשר היא.

דלין רודט, "תות"

הפרויקט המרכזי, ״צינור לח, תנוכים משושים וחידות אחרות״, נוצר בשיתוף פעולה עם מאיירים מדעיים מרחבי העולם. כסלו שלח למאיירים תיאורים מילוליים של פירות וירקות, אותם הגה תוך מישוש עיוור. המאיירים התבקשו לאייר את התיאורים מבלי לדעת שמדובר בפרי או בירק. על הקירות מופיעים התיאורים לצד האיורים כחידות הרמטיות ועל שולחנות במרכז מופיעים הפתרונות, לצד איורים ״רשמיים״ של הפירות והירקות המתוארים. בשונה מתחריט הקרנף המפורסם והמפתיע בדיוקו של אלברכט דירר (״הקרנף״, 1515), שאותו רשם על סמך תיאור מילולי מבלי לראות את החיה, האיורים המוצגים בתערוכה רחוקים כל אחד בדרכו מן האובייקט המקורי, ויחד מציעים ריבוי פרשנויות למילותיו של האמן. הפירות והירקות נדמים לחלקי גוף, לחלליות, ליצורים תת-ימיים, לחיידקים ולאמבות.

חיפוש אחר הדמיון וההבדלים בין התיאור לאיורים, בין התיאור לאובייקט המקורי, בין איור האובייקט המקורי לאיורים האחרים ובין האיורים עצמם הופך את הצפייה בתערוכה למהפנטת עבור ילדים ומבוגרים כאחד. והרי תרגום מילים לדימויים חזותיים ולהפך מהותי לאקט היצירה ולהתבוננות בה, והפער ביניהם הוא הוא האניגמה הגדולה שבבסיס הצפייה באמנות – אופייה האוניברסלי-סובייקטיבי, שקאנט היטיב כל כך להגדיר, מתמצה באי היכולת לתרגם את הדימוי למילים ובהכרח לעשות זאת.

מראה הצבה מתוך ״משחקים 2013-2019״, שחר פרדי כסלו, צילום: אלעד שריג

קשר זה בין דימוי למילה עומד גם בבסיסו של הפרויקט השני, ״גוגל מה״. זהו משחק אפליקציה המבוסס על האלגוריתם של גוגל תמונות ומזמין את הצופה לנחש את מילת החיפוש על סמך התמונות שהיא מעלה. כביכול, הפלטפורמה הדיגיטלית של גוגל תמונות רחוקה שנות אור מהרציונל של איורים מדעיים בעלי קול סמכותי, שענו על הצורך לחזות באובייקט בעולם נטול מצלמות ואינטרנט. החיפוש הגוגלי המהופך של כסלו מוכיח עד כמה הקשר בין מילה לדימוי התפרק במרחב הווירטואלי, בו אותה מילת חיפוש יכולה לדוג קשת דימויים מגוחכת ברבגוניותה, מה שרק הופך את המשחק למאתגר יותר. בשונה מהאיורים המדעיים, הרבגוניות אינה נובעת משוני בין דמיונם הסובייקטיבי של מאיירים שונים, אלא משיבושים מובנים ברציונל של אלגוריתם יחידני, שפועל כאן במקום האמן המזמין את הדימויים. בזמן בו גוגל מציעה מנוע חיפוש המאגד יצירות אמנות תחת אותו מנגנון וירטואלי (Google Arts & Culture, שעומד במרכזה של עבודה נוספת המוצגת בימים אלו, ״Pseudotime״ של ניבי אלרואי בתערוכה ״Deep Feeling: רגשות ובינה מלאכותית״ במוזיאון פתח תקווה לאמנות), יש לשיבושים אלו השפעות מרחיקות לכת על הקניית ידע בכלל ובתולדות האמנות בפרט. במובן זה מצליחה תערוכתו של כסלו להתייחס לרגע העכשווי כמו גם להתכנס פנימה לנבכיו של המעשה האמנותי האלמותי.

״משחקים 2013-2019״/ שחר פרדי כסלו
אוצרת: טל לניר
מוזיאון תל אביב לאמנות
ללא תאריך נעילה