התערוכה "קבלת פנים", שננעלה בשבוע שעבר במרכז לאמנות עכשווית בערד, היא תערוכה קבוצתית של אמניות צעירות יחסית המבקשת להעלות שאלות על מושג הבית, על התארחות, על הגירה זמנית ועל העיר כמצע לפעולה אמנותית. המרכז לאמנות ממוקם בלב המרכז הקהילתי של העיר, והחייזר המכונה "אמנות עכשווית" חלחל אליו עוד בשלהי 2016, תחת אוצרותה של הדס קידר. לאחר שעזבה קידר את תפקידה החליפה אותה גילי זיידמן, שזו התערוכה האחרונה שאצרה במרכז, המחפש בימים אלו אוצרת חדשה. המרכז מפעיל גם תכנית שהות לאמנים, כותבים, מעצבים ואדריכלים, ומזמין את השוהים להתארח בביתם של הזוג דורה ורוברט גמזו ז"ל, אשר בצוואתם תרמו את ביתם שבשיפולי העיר בדיוק למטרה זו; אירוח של תרבות, רוח ואמנות מהארץ ומהעולם. כיום מנהל את המרכז אורן עמית, ומתוקף תפקידו הוא מקפיד לאזן בין הפעילות הקהילתית לזו האמנותית. עמית מזמין שלל הרצאות ופרויקטים לחלל התערוכה ואף בנה ספריית קטלוגי אמנות בלב החלל (לטענתו, זוהי הספרייה הגדולה ביותר באזור הדרום). כך משמיש עמית את חלל התצוגה כמקום של בילוי, פנאי ופעילות, ולא מותיר אותו סטרילי, שומם ומנותק.
הקהל המקומי בערד רעב לתרבות ואקטיביות. בעיר מתגוררות שלוש קבוצות עיקריות של תושבים: חרדים, עולים רוסים מבוגרים יחסית וצברים בגיל הפנסיה. האוכלוסייה הצעירה מסתכמת בכמה עשרות ילידי המקום שנשארו בעיר או חזרו אליה, ילדי המקומיים, וקבוצות גרעין או תכניות חיצוניות שמיובאות אל העיר. הקבוצות הפעילות ביותר בחיי התרבות בעיר הן האוכלוסייה הרוסית הוותיקה והפנסיונרים המקומיים, שנהנים מאטרקציות כגון מגרש פטנק, חוגים, חדר כושר, ירידי אמנות ומלאכה מקומיים, תיאטרון חובבני, קונצרטים וכעת גם אמנות עכשווית.
התערוכה עסקה גם במקום האמנות בחברה ובתפקידה של החברה בתוך האמנות. היא התמודדה עם הופעתה של אמנות מחוץ לקונטקסט הנינוח והטבעי שלה, ולוותה ברצונות מובלעים וגלויים להיקלט ולהיות מובנת. בהתחשב במיקום הגיאוגרפי של העיר, עולה השאלה עד כמה חשים התושבים המקומיים "בבית" כאשר הם פוגשים אמנות עכשווית מלב המרכז, לעיתים קונספטואלית, במרחב תצוגה שממוקם בלב המרכז הקהילתי שלהם? במרכז הספציפי הזה, ואולי בכל מרכז אמנות שמוקף ומושפע מההיבט הקהילתי, יחסי הכוחות אינם ברורים וחד משמעיים. "קבלת פנים" איגדה עבודות שחלקן הוצגו בעבר וחלקן הוצגו לראשונה. בכניסה לחלל קיבל את פני הצופים שטיח מצויר על קנבס של אלהם רוקני. על השטיח, שנפרש על הרצפה ונקרא "אל תגעי במגש המלפפונים", ציירה רוקני מיני מלפפונים ואורנמנטים בצבעי חום ירוק שמתלכדים בשתי פיסות קנבס ארוכות לציור שמידותיו שטיח רצפתי גדול. על השטיח הזה אסור לדרוך, ופסים צהובים זוהרים מסמנים את המרחק המדויק שיש לשמור מפניו. בתרבות האסלאמית המסורתית, השטיח הוא בסיס עולמו הביתי של האדם. עליו פוסעים, אוכלים, ישנים ומתפללים, אך השטיח הזה מקבל את פני האורחים בקרירות, בהסתייגות, ואף מורה להם שלא לדרוך, לשבת או לאכול מן המלפפונים (מנהג אירני הוא לקבל את פני האורחים במלפפונים ובפירות). "אני אמנות", מתריע השטיח, ומטיח בפני הנכנסים מצב נתון של בית שכוונת האירוח אינה שוכנת בו.
אלהם רוקני, "אל תגעי במגש המלפפונים", שמן על בד, 2018
על הקיר מימין תלויה סדרה של שלושה ציורים עשויים מגזרי "מגבות ערד" של האמנית שיר יפת. העבודות עשויות משכבות מגבת לבנה שכוסו אבק מדברי בגוונים חומים והנחתן אחת על השנייה יוצרת נוף פנורמי רוחבי. כיום, לאחר שהותק מפעל המגבות המפורסם לגבולות ירדן, ניתן למצוא את המגבות ומוצרים נוספים פזורים במוקדים אסטרטגיים בעיר, נתלים באפיסת כוחות על ההילה של המותג הוותיק והנחשב. יפת יצרה את העבודות בזמן שהותה ב"בית הסופר", ביתם של הזוג גמזו שכבר הוזכר, מתוך מחשבה ורצון ליצור "מזכרות המאכלסות בתוכן טבע מלאכותי". גזרי המגבות וגווני החול, אפופי תחושת מלנכוליה ודחי, מזכירים ימים טובים יותר בהם ערד הייתה מוקד עליה לרגל לפסטיבל מוסיקה אלמותי, מעוז של טקסטיל איכותי ופנינה תיירותית בדמות מלון מצדה.
בצידו השמאלי של החלל נאטם באופן זמני חדר בו מוצגת עבודת הווידאו של הדסה גולדויכט, "יונה". העבודה "מתעדת את האמנית ובני משפחתה מתגוררים בפסל גדול של לוויתן, ומקיימת בו פעולות יומיומיות". המצלמה נייחת ומצלמת את גולדויכט ומשפחתה הצעירה (אליה הצטרפה במהלך שלוש שנות הצילומים בת נוספת) "מתגוררים" בבטנו של לוויתן מפוסל שבו הם שוהים, מבשלים, ישנים ומבלים. העבודה מזכירה את עבודות הווידאו של גיא בן נר, שנוצרו בחלל הבית שהוסב לבמת תיאטרון או בסביבתו, כשהשחקנים הם בני משפחתו של האמן. זו אותה הטכניקה של שימוש בתפאורת "מצב קיים" תוך קישוט פנטסטי וריפרור לאגדות או סיפורי עם. במרכז החלל מוצבת עבודתם המשותפת של הראל לוז ותכלת רם: "אוהל שטח" המורכב מסדין לבן עליו הדפיס לוז דוגמא של עלים ירוקים מסתלסלים ובתוכו מזרן שמותאם לאדם צעיר, כרית ושני סלעים שאוחזים בשולי האוהל, מונעים ממנו להתעופף בסופות המדבר ומזמינים להיכנס ולהתגונן בחיקו. ייתכן שהעבודה אכן מזמינה את הצופה להתארח בה, אך החוויה המנוכרת של האובייקט וחלל האמנות המואר והמוקפד אוסרים על המבקר לקיים כל אינטראקציה עם האוהל מלבד התבוננות. עם זאת, הפסל מציע הצעה כפולה: עיצוב "למטייל" בסגנון רטרו למבנה ארעי בטבע, או שחזור חווית ילדות של בנית בית (אוהל) בתוך הבית.
בקיר שמול הכניסה לגלריה מוצב רישום עדין, שקוף כמעט, של הגר ציגלר, ובו קווי מתאר של חזית בית קרקע וחצר הנוצרים על ידי חוט אפור שמודבק לקיר. ציגלר, שהעניקה לעבודה את השם ״There's a story I think I know״ היא צלמת שאינה מצלמת, ועובדת לרוב מתוך צילומים אנונימיים שהיא אוספת ברחבי העולם. היא מקטלגת את עשרות הצילומים למדינות ולתאריכים שבהם נאספו, ובאמתחתה מונח היום אוסף מרשים שאורכב לאורך השנים. היא אוספת את זיכרונותיהם של אחרים, מעמיסה על כתפיה, ומעבירה אותם מניפולציות רגישות ומינוריות בכדי לחלוק את המשא, להעניק לו פרשנות אישית ולייצר אמנות יש מיש. ציגלר "תופרת" את הרישום על הקיר בטכניקה איטית על ידי הקרנה של הדימוי במטול שקפים, סימון קווי המתאר בעיפרון והדבקת החוט בצורה מדויקת. היא יוצרת, בדומה לעבודות נוספות בתערוכה, דימוי מוכר ומנוכר בה בעת, שכן בדומה לצילום אנונימי שננטש, נותר גם הרישום מרוקן ומשולל כל ייחוס וספציפיות, אך בינות לקווי המתאר הוא אוחז ומכיל את משקל זכרונו הסובייקטיבי של הצופה.
הגר ציגלר, ״There's a story I think I know״, 2019
עבודות נוספות בתערוכה הן ציורי הקולאז' של דינה יקרסון שעובדת בטכניקה פרועה ועמוסת צבע מתוך רפרנסים של ציירים פלמים מהמאה ה-18, דמויות מיתולוגיות, סצנות מסרטים והיסטוריה סובייטית של שנות ה-70. איריס פשדצקי מציגה שתי עבודות וידאו "חפצא וגברא 1" ו"חפצא וגברא 2", העוקבות אחר מסע טרמפים של עשור שלם שזימן מפגשים אקראיים עם אנשים ברכבם, בביתם ובנבכי לבם. אדוה קרני מציגה ציור ריאליסטי של מפגש חברים ב״משעולי רחף״, מאהל הארחה סמוך לערד שנסגר, ואוה חוה לוי מציגה צילומים של "מטיילי שביל ישראל שהתארחו ב'אוהל של עופר' בערד".
ניתן לומר שהתערוכה היא שעטנז של כוחות מנוגדים המצויים במצב בראשיתי וגולמי. העבודות כשלעצמן יפות ופיוטיות, אך התמה "אירוח וקבלת פנים" מרפרפת למגוון מצומצם של סמלים מוכרים מהאירוח המקומי. מעט אוהל בדואי, קצת שטיח פרסי, טיפה רוסיה הסובייטית, רסיס בית מהקיבוץ, אנטנת טלוויזיה נוסטלגית מהאייטיז. לצד זאת, החלל עצמו רחוק מלהותיר בצופה תחושה של חמימות ואירוח ואולי כאן טמון כוחה של התערוכה. מהכניסה ועד היציאה מרחפת מעל הצופה עננת אי נוחות, חוסר אונים וזרות עמוקה של אדם שהוא אורח בביתו שלו ואף בעולמו. במובן זה, החפצים הם אינם חפציו, הוא אינו מוזמן להתפרקד, למשש או לשהות, ונאסר עליו או נמנע ממנו לקבוע בעלות כלשהי. ההתארחות בחלל התערוכה, ביתה המוצהר של האמנות (אותה הקים האדם ובנה להנאתו) מעוררת במקרה הזה את שאלת השאלות. מי מתארח כאן עכשיו, האמנות או אני?
קבלת פנים/ המרכז לאמנות עכשווית ערד
אוצרת: גילי זיידמן, עיצוב תערוכה: ליהיא ילין
ננעלה: 05.10.19
ביום שישי 1.11.19 בשעה 11:00 תפתח תערוכת היחיד הראשונה במרכז
לאמן נמרוד גרשוני, אוצרת: הדס קידר
