שערו בנפשכן במת תיאטרון ריקה למחצה שבמרכזה מוצבת סוכה גבוהה בעלת דפנות שקופות, שואפת ונושפת עשן במשך חמש דקות רצופות. כך נפתח המופע "תנו לי נקודת משען ואזיז את כדור הארץ" של נאוה פרנקל, שרץ בימים אלו ברחבי הארץ.
פרנקל, בת למשפחה דתית מירושלים ובוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי, מייצרת בעבודותיה תיאטרון-פרפורמנס בו מתלכדים פסלי תפאורה אמנותיים, קרעי טקסטים, הבלחות סאונד ושיתופי פעולה עם אמנים, שחקנים, פרפורמרים ורקדנים. במופע הנוכחי, פרנקל מעמיקה את עיסוקה בפעולות "התנהגותיות", תרבותיות ותנועתיות, בפיסול ועיצוב המרחב ובטקסטים בעלי נופך יהודי. לצד פרנקל, משתתפים במופע האמן החזותי איתן בוגנים והשחקן הצעיר איתמר בנאי, והחיבור בין שלושה טיפוסים כה שונים אלו יוצר מפגש שכמו נלקח ממעשייה של צ׳כוב. השלושה מפטפטים ונעים ברחבי הבמה, שמורכבת מאובייקטים משונים: יד אדם אוחזת בירח אדום, מדרגות ברזל חלולות, פטיש ענק מונח על ראשו, רצועת בד, שיח מפלסטיק והסוכה שהוזכרה לעיל. המופע עצמו מתנהל במסלול מעגלי של פלחי דיאלוגים החוזרים על עצמם שוב ושוב, בכל פעם בווריאציה קצת אחרת, מתחמקים מתבנית נרטיבית קוהרנטית.
מתוך "תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם", נאוה פרנקל, 2019, צילום: דניאל פייקס
פתיח הסוכה המעשנת ש"לא מתרחש בו דבר", הוא שקט שמקדים סערת מופע עוקצני, מתוחכם ומצחיק, במהלכו הפרפורמרים והתפאורה מפעילים ומופעלים ללא הפסקה. היד שאוחזת בירח הופכת למכוון מטוסים ענק שמונע בצורה סיבובית על ידי בנאי ובוגנים ומלווה בפעיית כבשה. בקטע אחר, פרנקל מדקלמת את קורות חייה בזמן ששני הפרפורמרים צווחים כעדת קופים ומחרישים את האינפורמציה החשובה. בוגנים ובנאי חוזרים במספר הזדמנויות ובטונציות משתנות על המשפטים "אני מתעקש" או "אני מאוכזב", ומרוקנים את צמדי המילים מהפאתוס וההרואיות הגלומים בהן. בסצנה מטלטלת ודרמטית במיוחד, בנאי מושך את בוגנים ההולך על ארבע לאחור באמצעות רצועת בד שמונחת בפיו. בפעולה מניפולטיבית זו שחוסה במבוכת מה, משתעשעת פרנקל עם המרחב שנפער בין השפה ומשמעויותיה ומנפישה את הפתגם "מושך אותו בלשון". כך היא מפרקת וחושפת פעם אחר פעם מנגנוני התנהגות אנושיים, אוטומטיים, שגורים ויומיומיים שאנו נוטים להתעלם מקיומם. ההנפשה נשענת בבירור על מסורת של "נונסנס" ו"סלפסטיק", ומפנצ'רת שוב ושוב את הבלון הנפוח שמכונה רושם או תדמית. הדביליות והגיחוך שבסיטואציות מחלצים נחירות ופרצי צחוק מהקהל, אך תחת המעטה ההומוריסטי והקליל מסתתרת ביקורת חריפה והצבעה על העיוורון והטירוף שבאדם המובל בלשונו ובלבו בהכנעה מוחלטת על ידי הריק. "עורו אחים בלב שמח!״ דורשים בוגנים ובנאי בתופים ובמחולות, ודורשים מהאינדיבידואל החושב להתעורר מהזיית עצמאותו ולהתמסר לאפילה ולצייתנות להנהגה כלשהי.
לכל אורך המופע מוארים הבמה והקהל כאחד, והצופים לוקחים חלק בהתרחשות. בוגנים ובנאי הם אמנם שני אנשים, אך לאורך המופע הם מתפקדים כגוף אחד שנפרד ונמסך ומנהל דיון פנימי שמהדהד החוצה, בדומה לאדם המסוכסך עם עצמו. הם מתגלגלים על הרצפה, יושבים זה על גבי זה, משלבים זרועות ומדקלמים מילים תאומות או משלימות. בתגובה לישותם, לוחשת פרנקל על אוזנו של בוגנים "זה טקסט יפה מאוד. לא זכור לי שנתתי לך את הזכויות על הטקסט הזה", וכך מדגישה את המהלך המרכזי שהיא מייצרת במופע: ניכוס של טקסטים, דימויים והתנהגויות, תלישתם מהקשרם ויצירת חוויה שכל כולה הטלת ספק. היא מתייחסת לאלמנטים אלו כאל "רדימייד" שנותק מתרבות ושפה מסוימים ומבנה אותם מחדש לגמגום מקרטע, חסר סדר והגיון.
לקראת סיום המופע מתמלאים שמי הבמה ב"סערה" של עננים, ברקים ורעמים של נורות ניאון, עשן כחול וסאונד רועם ומתגלגל. התעתועים הגלויים והמלאכותיים פועלים כקסם, והקהל והשחקנים מביטים ל"שמיים" בהשתאות ובהמתנה. זהו רגע נוגה, שחושף באכזריות את פשטותו של המנגנון האנושי ונכונותו התמידית להתמשטר, להתכופף ולהיכנע.
אילו המופע לא היה עוסק בתופעות נרחבות הייתי מעזה לכנותו אוטוביוגרפי; השתלשלות האירועים בו מספרת הרבה על הלך הרוח האנושי, אך מדובבת בעיקר את עולמה של היוצרת עצמה, סכסוכיה, הרהוריה, פטפוטיה הרפטטיביים ורצונה התמידי לפרק את המובן מאליו. זוהי ככל הנראה נקודת המשען העיקרית בעולם שפרנקל מייצרת, ועולמו של הצופה בהחלט זז.
"תנו לי נקודת משען ואזיז את כדור הארץ" / נאוה פרנקל
משתתפים: איתן בוגנים ואיתמר בנאי
