ערך, מוצר, אמנות

תערוכת היחיד הראשונה של מיקה רוטנברג בניו יורק, ״Easypieces״, מוצגת כעת ב-New Museum הנמצא בדאונטאון ניו יורק. במוזיאון, מפלט ממוזג אחרון בעיר המיוזעת, מוצגות עבודות וידאו, מיצב ופיסולים קינטיים של האמנית הישראלית-ארגנטינאית. רוטנברג, שחיה ועובדת בניו יורק מזה 30 שנה, היא בוגרת הפקולטה לאמנויות המדרשה, תואר ראשון ב-The School of Visual Arts ותואר שני באמנות בקולומביה, ניו יורק. ב-2017 הופיעה ברשימת 20 האמנים המשפיעים של ״Artsy״, לצד אמנים כמו פייר וויג, קרולי שימן, ברברה קרוגר, סידני שרמן, דמיאן הירסט ועוד. במה שהיא מכנה ״Social Surrealism״, רוטנברג מציעה זווית חדשה לבחינה והתעמקות בדיאלקט הגלובלי תוך מתיחה מתמדת של גבולות המציאות, אם במישור הפיזי ואם הרעיוני.

דלת המעלית של המוזיאון נפתחת בקומה השנייה למזגן-חלון מעופש, ובאחת, לפני שהספקת להבין שהגעת לקומת התערוכה, היא מטיחה בך את תמצית העולב; המזגן המיושן והמקולקל מטפטף לתוך עציץ (AC and Plant, 2018), מערכת שנבנתה על ניוון וכישלון ביצועי. הצופה ממשיך לתוך החלל המרכזי, שם מוצבות עוד מערכות של כישלון המצליחות לייצר חלל ויזואלי אחיד, פועל כמו שעון שוויצרי שמנסה לפלוט החוצה ממנו את הזמן. החלל המרכזי נקי ומרווח; האובייקטים הקינטיים לא גדולי ממדים במיוחד ולא מציעים דבר מה שלא נראה בעבר, אבל חושפים רבדים אבסורדיים דווקא בעזרת השימוש במוצרים המוכרים כל כך לצרכן, שהוא גם הצופה במקרה הזה.

בפינת החלל המרכזי מוצבות שתי מחבתות, כל אחת על מעמד עם כיריים חשמליות. על התקרה ממוקמות, מעל כל אחת מהמחבתות,  שתי מערכות מים, וגם פה הן מטפטפות באיטיות סדירה טיפה אחר טיפה על המחבתות הרותחות, טיפות שנצרבות ומתאדות באחתFrying Pans Duo,) 2019). על קירות החלל חלקי גוף שונים מסיליקון ושיער סינטטי; שפתיים המשמשות כחור בקיר דרכו ניתן לראות (חלקית) וידאו (Lips (Study #3), 2016), שיער ג׳ינג׳י אסוף בגומייה כחולה מצליף בקיר המוזיאון (Ponytail (Orange), 2016) ואצבע מסתובבת סביב עצמה (Finger, 2018). באמצעות הבידוד והשימוש החוזר בחלקי גוף שונים, רוטנברג מציגה מציאות תעשייתית דיסטופית: עולם של צריכה ומסחר, של עבודה ופנאי. רוטנברג לא עוסקת רק בפס הייצור התעשייתי ובצריכת רכוש אלא גם במסחור הגוף, ובפרט הגוף הנשי המערבי והפיכתו לדימוי שנצרך ללא הפסקה: קוקו של בחורה ג׳ינג׳ית, ציפורן בנויה עם הדפס הקוסמוס או שפתיים אדומות ומלאות הפולטות עשן. באמצעות משחק הדימויים הזה, רוטנברג מעלה לדיון שאלות על הקשר שבין המוצר (או האובייקט האמנותי) לבין ערכו. הניכור בין ערך המוצר לתהליך הייצור חופף לניכור שקארל מרקס מציג בספרו ״הקפיטל״: היחס המנוכר שבין המוצר לפועל הוא אלמנט דומיננטי בעבודות הווידאו כמו גם בחברה הקפיטליסטית.

“Mika Rottenberg: Easypieces,” 2019. Exhibition view: New Museum, New York. Photo: Dario Lasagni

הווידאו, (2017) ״Cosmic Generator״, אשר הוקרן לראשונה ב-Skulptur Projekta Münster, מתעד שני לוקיישנים בשני קצוות שונים של העולם: מסעדה סינית בעיר מקסיקלי (Mexicali), הממוקמת בגבול בין קליפורניה למקסיקו, וכולבו בעיר יי-וו שבסין. העיסוק של רוטנברג במרחק, מנקודת מבט של יבוא ויצוא, מאיר שוב את הפער הקיים בלב ליבה של הגלובליזציה: הפער של האדם אל מול ערכו, מול מדידת ערכו, מול החומר. המרחק שעוברים האובייקטים הזולים המיובאים מיי-וו לקצה השני של העולם אינו שווה ערך למרחק העומד בפני אדם המנסה לחצות את הגבול שבין מקסיקו לארה״ב. ואיפה זה מעמיד את אותו אדם, אל מול המדבקות הזוהרות בחושך או הפרחים מהפלסטיק?

התערוכה בנויה, פיזית ורעיונית, כמו מבוך המבקש לחשוף חללים בתוך חללים ולהציג את המציאות המסחרית באופן כמעט פנטסטי. החלל בו מוקרן הווידאו  2017NoNoseKnows", ״, מעוצב כמעין מחסן במפעל אליו הצופה נכנס ״בטעות״, עובר דרך שכבה עבה של קישוטי יום הולדת זולים המשמשים כווילון הפרדה לחלל הבא בו מוקרן הווידאוCosmic Generator,  שגם אליו מגיע הצופה דרך מעבר המדמה מנהרה. החללים פועלים כעולמות מקבילים, והמעברים ביניהם מעוצבים באופן שתומך באפקט החוויתי של זה. הנרטיב הפיזי מתאחד כאן עם הנרטיב הקולנועי, ההפרדה בין המציאויות השונות לחללים מקבילים משמשת כמנגנון גם בעבודות הווידאו עצמן. בעבודה החדשה שלה, (2019) "Blockchain, Spaghetti", שמוצגת לראשונה בתערוכה זו, מנגנון קלידוסקופי מסתובב מול מצלמה סטטית החושפת את תאיו השונים של המבנה, כאשר בכל תא מתרחשת איזושהי פעולה טרנספורמטיבית לחומרים השונים המופרדים בחללים הסגורים. מגוש חמר המתגלף על ידי ידיים זרות וג׳לי ארוך הנחתך לפרוסות עבות, לידיים המתיזות ספריי על ראשו של גבר דליל שיער ומבנה של מקלות עץ המחוברים בעזרת מרשמלו נשרף. הווידאו עוקב אחרי סנסציות חומריות, ובאופן מפתיע מצליח להעביר את התחושה החומרית לכפות ידיי. אני דבוקה למסך באופן חסר תקדים, משהו בדימויים שרוטנברג בחרה מרדים לי את המוח ומעורר לי את קצות האצבעות.

“Mika Rottenberg: Easypieces,” 2019. Exhibition view: New Museum, New York. Photo: Dario Lasagni

ההתייחסות לטכנולוגיית הבלוקצ׳יין בכותרת הווידאו מוסיפה גם היא לדימוי החללים, או הבלוקים, ויוצרת דיאלוג מעניין בין המנגנון הטכנולוגי הא-חומרי של המטבעות הדיגיטליים לבין האינטראקציה של האדם עם חומר ורכוש פיזי. גם האינטראקציה שלי עם הווידאו הופכת למעין חוויה א-חומרית, למערכת ביזורית המתפצלת ביני לבין הזרים היושבים איתי בחלל וצופים בעבודת הווידאו. כמו באחת האפליקציות של הטלפון המציעות לך לגרד את כלי החמר מקובייה וירטואלית (Pottery app) או למשוח מצד לצד חומרים סמיכים ודביקים (TeasEars app), כך גם רוטנברג מבקשת מהצופה לנסות להגדיר לעצמו מחדש מהו החומרי ומה הוא הא-חומרי בימינו.