המלצת השבוע: "רוח קדים"

התערוכה "רוח קדים" כוללת בעיקר רישומים בדיו, עטים וצבעי מים על נייר. רוב הרישומים זהים בגודלם הבינוני ושניים מהם גדולי ממדים ובעלי אופי מיצבי. משותף להם עמוד שדרה בדמות קו מתאר שחור של כד חרס והם נבדלים בסיטואציות ובדימויים הרשומים בהם ובמיקומים של אלה ביחס לכד. זוהי בעצם תערוכת ״ציורי כדים״, אך לא כפי שהיינו מדמיינים תערוכה כזו: היא אינה כוללת ולו כד ממשי אחד וגופי הכדים עצמם מצוירים גם הם. הדימויים בתערוכה עמוסים ציטוטים מהאמנות העכשווית ומתולדות האמנות: מהגרעינים של איי ווי ווי ועד לרקפות של משה גרשוני (דימויים 1, 2 ו-6).

דימוי 2: ליאב מזרחי, מראה הצבה מתוך "רוח קדים", 2019. צילום: שי בן אפרים

סדרה מרתקת במיוחד הכלולה בתערוכה מכילה שלושה עשר רישומים בהם העתיק מזרחי סיטואציות מתוך צילומים של לכידת מבוקשים בעזה ובאיו"ש. בסדרה זו הכד מקבל תפקיד אחר: הוא מחליף את כיסויי הבד בהם מכוסים פניהם של המוחזקים (דימוי 3). כדים אלה, כך נראה, הם ציטוט ישיר מציוריהם של ציירי ארץ ישראל האוריינטליסטיים של תחילת המאה הקודמת (דימויים 4 ו-5), שהרבו לייצג את הפלאח הערבי או הנערה הערבייה נושאים עמם או על ראשם כד. ייצוגים אלה נוצרו במסגרת ההיקסמות של המהגר הגלותי מהיליד המקומי, היקסמות שמעורבת בה גם תחושת עליונות על אוכלוסייה נחשלת ומבודדת לכאורה, המתקיימת מחוץ להיסטוריה בארץ התנ"ך. העצורים ברישומיו של מזרחי ממשיכים לשאת על ראשם את אותם הכדים גם מאה שנים לאחר ציוריהם של אבל פן ונחום גוטמן (אם למנות רק שניים), אך הפעם הכד הוא אמצעי השפלה שהפוך על ראשם: ממערכת יחסי המשיכה-דחייה הקולוניאלית נותרה הדחייה בלבד. הכד גם צבעוני ומעוטר בסמלי ארץ זבת חלב ודבש (כפות דקלים, שיירות גמלים, מקווי מים ועוד) וכך מסמל את שנגזל מהעצורים והדורות שקדמו להם כחלק מן המאמץ הקולוניאליסטי-התיישבותי היהודי, שאחריתו, מי ישורנה.

דימוי 3: ליאב מזרחי, מראה הצבה מתוך "רוח קדים", 2019, צילום: שי בן אפרים

דימוי 4 (מימין): אבל פן, "רבקה", 1935, הדפס, דימוי 5: נחום גוטמן, "לפני הסער (רועה העזים)", 1926, מוזיאון ישראל, ירושלים

ניתן לומר שמזרחי עושה ״קוויריזציה״ (מלשון queer) לכדי החרס המצוירים מיוון העתיקה, אלמנט יסודי ובראשיתי בכל כרוניקה של תולדות אמנות המערב: ראשית, במעבר לדו ממד, מזרחי מפשיט כדים אלה מכל ערך פונקציונאלי שהיה להם, כמו מזיגה או שימור של יין או שימוש בטקסים פולחניים שונים, ומנכס לצרכיו רק את הערך הסימבולי בו הם מחזיקים בתולדות האמנות, למשל בבחירה שלו לא ליצור כדים של ממש, אלא רק דימוי שלהם. שנית, הוא מחליף את הסצנות המיתולוגיות שצוירו על הכדים בדימויים מעולם הרוח שלו או של בעיות אקטואליות שונות שמטרידות את מנוחתו, כמו בסדרת המבוקשים למשל. לבסוף, העבודות יוצרות מרחב סנסואלי דרך מחוות הרישום העדינות, דרגות שונות של שקיפויות שמאפשרים צבעי המים ושימוש בדימויים סמי-אירוטיים. מרחב זה מאפשר לתערוכה כמכלול לספק חוויה אסתטית גם למי שלא מזהה על נקלה את הרפרנסים הפנים-אמנותיים הכלולים בה.