חלל התצוגה הוא לובי בניין מגורים מעוצב ונאה. זה נתון כמו נתוני פתיחה שונים בחללי תצוגה כאלה ואחרים בעיר; אתה נכנס-נשאב פנימה, אל בטן קרביו של מקום אחר. שכח מבית הדירות. בדרך הקצרה אך רוויית המהמורות אתה נתקל באובייקטים-ציורים, בפסל ועליו תצלום, בתצלום על גבי קיר. חפצי הרפאים הללו אינם ידידותיים כלפיך כלל. אתה אף מבין מיד שהחלל אינו כתמול-שלשום. עוד נכונו לך מהמורות בהמשך.
אורית אדר בכר מותירה אינספור טביעות אצבעות, אך לא זיעה. זו תקרובת מוזרה. כל הפרטים והרמזים תחת אפך ועם זאת, רוב כאוס: תמונה בלתי בהירה, קריפטית, וסערה נפשית.
אדר בכר אף אינה מפתה אותך בממתקים. כלומר בצבעים. איטס נוט פור סייל. מונכרום על מונוכרום על מונוכרום, כל צבעי קשת הלבן-מראה-אפור-שחור. המונוכרום מחדד ומפקס ומאפשר לך לראות ביתר בהירות. קדרות ואופל וסיוט, מוגשים להנאתך עם קורטוב צינה, כמו נקמה טובה.
חלל כניסה לבניין ואימה. סרט רע עם סוף רע.
ואתה בתוך מעין סט קולנועי. זירה. בעצם, מיצב. אדר בכר תמיד משנה את קירות החלל, מוסיפה, בונה, מעוללת כטוב ליבה. עושה פאול רציני.
השינוי בחלל מעודן לכאורה. כמו הסוואה טובה ואפקטיבית. אבל למעשה, בשכבת הנפש, הוא שינוי טוטאלי, מסיבי, התהפכו סדרי העולם: כל האלמנטים מעידים על כך. הטראומה, על מלוא כובד משקלה, רובצת לרגליך. מבחינת אדר בכר כך נדמה, ניתן ללכת עד לשואה או למקרה הקרוב והפרטי ביותר. זו תמיד איזו חויית בסיס, מן מסד שעליו אפשר להתחיל ולבנות (אישיות, אירוע או חיים שלמים). לבנות מעל לתהום.
חורים בכל מקום, ועוד חורים, וחור שחור. חורים טבעיים של הגוף, או חור מירייה, או חור בנפש ובלב, או מקום ירוד ואחורי שהוא חור. כל המחסנית כולה.
מסכות עיוורות – אובייקטים מעט כבדים מעץ, נייר, ספריי שחור וחורים-עיניים; תצלום פסל של כפות רגלי עולל נתונות בגרביים שחורות ואזיקונים, המוצמד למעין הדום-נדנדה; תצלום כלי זכוכית מעוגל ומשונה ובתוכו מים במידה, הנתון כראש הכבול בחבל היורד מתקרת חדר; האירוע המרכזי: מבעד לשני חורי הצצה שונים בתכלית, האחד נראה לך שרירותי במיקומו (הוא לא), והשני נתון במראה קטנה, כמעט אישית – ניבט חלל פנימי בנוי, הכולל דלת פיזית, מראה וסרט וידאו המתרחש בחלל נוסף ובו כמה דמויות רצות ואחר נופלות, כלב, וירייה מהדהדת אחת; בתום השיטוט הקצר, כתשורה למאמץ, תגיע הביתה: אל חלל המעלה אפשרות של חדר בית הכסא. כמעט, אבל זה חלל אחורי (אחורי הקלעים) ולא נעים, זירה אחורית, שטח מת, ובטבורו פסל: רגליים קטועות (בעצם זוג צינורות ביוב מבטון), תחתוני גברת מופשלים ובקרקעיתם חתיכת צואה עשויה ברונזה.
פרט לגיוס מחזהו האלמותי והאבסולוטי של סופוקלס, אדיפוס המלך (כמו פייר פאולו פזוליני ואחרים לפניה), כי השחור רוצה להיות הכי שחור, תולדות האמנות העכשווית מהדהדים יפה מכל זווית: רוחה של לואיז בורז'ואה מרחפת ממעל בעידון (כי לאדר בכר לעומת האורקל, יש פאסון); וגם מרסל דושאן, ברוס נאומן, רוברט גובר, שרה לוקאס ואוגו רונדינונה, עולים במחשבה.
הפגישה של אדר בכר עם אדיפוס ובני ביתו מוסיפה ליצירתה מורכבות, עומק היסטורי ותרבותי והקשר מעניין; אך גם מעלה שאלה אמנותית עתיקה העשויה להותירך אמביוולנטי משהו: האם היה הכרח בגיוסו לצבאה כקלף שובר-שוויון? האמנית הכריעה שאכן ובדין, על אף שבהיר לך שהחרדה והתהום והאימה היו שם מקדמת דנן, בחצר שלה או שלך.
ואם כבר בחצר שלה, אז לפניך נשיות, ללא כחל וסרק.
מעט אמנים מלהטים באורח כה נאה במעבר שבין פיסול, ציור, צילום, מיצב, ווידאו. זה הכלי היעיל והמרגש באמצעותו מוליכה אותך האמנית ביד בוטחת אל כוס התרעלה.
"Leg Type, תערוכה בחמש מערכות" / אורית אדר בכר
הלובי מקום לאמנות, ארלוזרוב 6 תל-אביב
אוצרת: אורית מור
התערוכה של אדר-בכר מעוררת עניין מסויים אבל לא בכיוון הנלהב=נלהט בנוסחי הכתיבה האימפרסיוניסטיים-סתמיים-קלישאיים של מאמר זה שכבר היו לזרא. ההיתלות באדיפוס יומרנית ואפילו פוגמת בתערוכה, ודי פאתיטית והופכת חלק מהמוצגים לאילוסטרטיביים לחלוטין, למשל: סידרת ה"מסכות" וחורי העיניים שמתכתבות ישירות עם מסכות "הגיבור הטראגי" שחבשו המשחקים באתונה, ולא משאירות הרבה מקום לדמיון. איור שקוף מידי ל"אדיפוס" ועיוורונו!. או: מראה שבה הצופה רואה את עצמו שדומה שמאיירת את שאלת "מי אני"? פתרון נאיבי ובנאלי להפליא. או: התחתונים, כמובן באחורי הקלעים, איך לא…, בסימון קלישאי של "הבזות". נו באמת. או: בליווי לנראה מחור ההצצה, נשמעת ירייה! ואווו! פשע! שוב- פתרון קלישאי ושקוף.
אבישי
| |