מעטות התערוכות הקבוצתיות בגלריות מסחריות שמצליחות לעסוק בנושא אקטואלי באופן מורכב. כזו היא התערוכה “Hello World” בגלריה ברוורמן, שמבקשת לבחון את ההטיה המגדרית שמאפיינת את העוזרות הדיגיטליות הנשיות, הלוא הן סירי ואלכסה למיניהן. כותרת התערוכה היא אחד המשפטים הראשונים שקודדו בתוכנות הקידוד ואחד הראשונים שלרוב לומדים לקדד, ולא, כפי שכתוב בטקסט המלווה, המילים הראשונות שהגה מחשב המקינטוש כשהציג אותו ביל גייטס לראשונה ב-1984. קולו של זה היה גברי, ורק לאחר מכן הוחלף בקול נשי, שמאז נותר ברירת המחדל של קול הטכנולוגיה.
באופן מפתיע, הנושא הווירטואלי לעילא מתווך לא רק דרך עבודות שעושות שימוש באמצעים דיגיטליים אלא גם דרך כאלו שפועלות במישור הממשי והטקטילי. בדו״ח שפרסם אונסק״ו על צמצום פערים מגדריים בכישורים דיגיטליים, פרק שלם מוקדש למגדרן של העוזרות הדיגיטליות, שללא ספק תורם להנצחת אותם פערים. הדו״ח מציין, בין השאר, כיצד העוזרות הדיגיטליות מתוכנתות כנשים ספציפיות המוזנות בעבר אישי, תחביבים והעדפות.
המובחנות הסובייקטיבית-פיקטיבית הזו אל מול האוניברסליות הפלקטית המאפיינת את המשרתות הווירטואליות עומדת במרכז סדרת צילומים חדשה של האמנית האמריקאית האנה וויטאקר (Whitaker). הצילומים נראים כקולאז׳ים דיגיטליים אך למעשה נוצרו בטכניקה אנלוגית לחלוטין. וויטאקר מצלמת בפורמט של 4×5 על גבי גיליונות פילם, שנחשפים לאור דרך גזירי נייר וחפצים שונים ליצירת עבודות בעלות חומריות מתעתעת. בסדרה הנוכחית, צלליות של פרופילים וידיים נשיים מעניקים צורה, גם אם אנונימית, לאותה עוזרת דיגיטלית, שלרוב מיניותה באה לידי ביטוי רק בקולה בעוד דימויה לובש צורה מופשטת. רמז לריסים, קוו מתאר של שערה סוררת או ציפורן חושפים את הצלליות כבשר ודם, ומנפצים את האשליה הדיגיטלית, של הצילום כמו גם של הסובייקט המצולם.
Hannah Whitaker, "Grasp", 2019
זוג עבודות נוספות שמשתמשות בתחבולות אנלוגיות ליצירת דימוי הן המיצבים המיניאטוריים של רועי אפרת, שמשלבים הקרנות על אובייקטים. ב״דולצ׳ינאה״ (כל העבודות 2019 אלא אם נכתב אחרת) צלליות של גוף נשי בתנוחות אקרובטיות מוקרנות על פיסלון של תחנת רוח. שם העבודה נושא תשוקה לא ממומשת לאישה נעלמה, שיכולה לאפיין את האינטראקציה עם הישויות הטכנולוגיות. אך נראה שעבודותיו של אפרת, שנותרות בוסריות בנושא ובטכניקה, מקושרות לנושא באופן מאולץ ואינן מאירות אותו באור ביקורתי.
לעומתן, עבודתה החדשה של רות פתיר, ”Faking a Smile is Easier Than Explaining Why I'm Sad”, מציעה התבוננות ביקורתית נוקבת, תוך העמדת הצופה בעמדת המשתמש. פתיר מצליחה שוב לקשור באופן מתוחכם בין הפלטפורמה הדיגיטלית לייצוג האמנותי, כאשר בתווך מוצבת דמותה שלה. העבודה עושה שימוש בבינה מלאכותית, המזהה את הבעות פניו של הצופה. בתגובה, אווטאר של האמנית, המבוסס על סריקת תלת ממד של גופה העירום, רוקד ריקוד: הבעת פנים עצובה תזכה לקאן-קאן, הבעה שמחה לריקודי בטן וכך הלאה.
הקשר בין הריקוד לרגש ללא ספק שרירותי ודווקא לכן נשאלת השאלה האם הריקוד מוצע כייצוג מעוות של התחושה, או שמא כאמצעי לשיפורה? מתוך כך, העבודה פועלת ביתר שאת דווקא בכישלונה, כאשר האמנית/עוזרת אינה מצליחה לזהות את הבעת הפנים, ומחליפה סגנונות ריקוד ללא היכר או נותרת ללא ניע. או אז נחשפות מגבלותיה האוטיסטיות כמעט של הבינה המלאכותית שעליה מבוססות העוזרות הדיגיטליות, והריקוד הרפטטיבי נותר חסר תכלית, מעין ניסיון נואש של תכנות קלוקל להתאים עצמו לדינמיקה אנושית בלתי צפויה.
Ruth Patir, "Faking a Smile is Easier Than Explaining Why I'm Sad", 2019
גם בעבודת הווידאו של האמניות הצ׳כיות, האחיות דניאלה ולינדה דוסטלקובה, פועלת דמות נשית באופן חסר פשר במרחב מוגבל ומחניק, כאשר היא מתעקשת לבצע תנוחות אקרובטיות בתוך מכונית יוקרה (Quality: Flexibility”, 2016"). בעבודות אלו נחשפת העובדה שזהותן הנשית של העזרים הטכנולוגים היא סימפטום ולא הבעיה עצמה. זו נעוצה עמוק הרבה יותר, בעצם הרציונל עליו מושתת המערך הטכנולוגי כולו, רציונל של אופציות בינאריות, מוגבלות, יחידניות. רציונל גברי, שקודד עבור משתמש גברי.
Hello World\ רועי אפרת, האנה וויטאקר, רות פתיר, דניאלה ולינדה דוסטלקובה
גלריה ברוורמן, השרון 12, תל אביב
אוצרת: עדי גורה
נעילה: 30 ליוני
ביום רביעי ה 26 ליוני בשעה 20:00 תינעל התערוכה במיצג של האמנית אנה ווילד
הגלריה הודיעה שתשאר סגורה עד תחילת דצמבר כאות תמיכה בצ'רי ומשפחתו. 
האמנות של פתיר היא בעצם האחות הקטנה של מירי סגל. לא התבוננות, לא תחכום, ולא ביקורת נוקבת יש באמנות הזו. להיפך. איך שהיא עשויה ונראית, ההצעות הטכנו-פוליטיות והפילוסופיות שלה – הכל בה כל כך שקוף, ידוע וחנפני עד כדי עלבון. כמו לקבל מתכון לכוס תה עם סוכר.
אבל המבקרת כנראה אוהבת להיעלב. בשבילה אוניברסליזם הוא לא יותר מהסכמה בין מפגרים עם השכלה.
לפחות בפסיכולוגיה הזו יש מעט תחכום.
רותם
| |