בצעירותי אהבתי לקרוא טקסטים של אמני אסכולת ניו-יורק. הם היו כל כך רומנטיים בחיפוש שלהם אחר אותנטיות! "אסתטיקה עבור אמנים היא כמו אורניתולוגיה1 עבור ציפורים", אמר ברנט ניומן, והפך במשיכת דימוי את האמן לציפור, ליצור טבעי וחופשי ואדיש לחלוטין לתיאוריה. לימים הבנתי איזו סתירה עמוקה טמונה באמרת כנף זו, כמו בכל הטקסטים שלו ושל חבריו האמנים, שבחרו לכתוב על אמנות באותה תשוקה שבה עשו אותה: מצד אחד הקריאה לאוטונומיה מוחלטת של האמנות – “There is just one art, one art-as-art”, כתב אד ריינהרדט; ומצד שני, הבחירה להשתמש (גם) במילים כדי לבטא הצהרת עצמאות זו. האמן-ציפור של ניומן בכל זאת לא הסכים לצמצם עצמו לכדי ציוץ בלבד, ועטה על גופו את גלימת האורניתולוג בד בבד עם נוצות ציפור הדרור.
כמה חודשים לפני שנפטר, אמר פיליפ גסטון בראיון מצולם דבר מעין זה: "בהתחלה, כשאתה נכנס לסטודיו, כולם שם יחד אתך – החברים, המשפחה, המבקרים, האוצרים, האמנים הגדולים מההיסטוריה. ואז לאט לאט הם עוזבים, עד שאתה נשאר שם לבד. ואם יש לך מזל, בסוף גם אתה עוזב". היום אני חושב שהייתי הופך את הסדר של גסטון, ואומר: "אם יש לך מזל, בסוף כולם שם בסטודיו יחד אתך." הפנטזיה המודרניסטית בדבר ציור טהור שמדיר מתוכו את כל "ההפרעות" של החברה ושל ההיסטוריה, פינתה עבורי את מקומה לפנטזיה של ציור מכיל, ציור שפותח את דלתותיו בפני הריבוי והשונות, מרחב סִִפּי שהוא תמיד בין העולמות, שהוא תמיד ביני לבינך, אבל יתרה מזו, תמיד גם ביני לבין עצמי, ביני לבין כל הערב-רב של הזהויות שמרכיבות אותי.
אחת הזהויות העקשניות שמסתובבות אצלי זה זמן רב בסטודיו היא המרגל, סוכן חשאי שתר את הארץ לאורכה ולרוחבה ומביא אתו בחזרה לסטודיו את ממצאיו, לראות הטובים הם או רעים. לעתים הוא מביא אתו אובייקטים – ענף, קרש, ריבוע שחור – ולעתים טקסטים, תלי תלים של מילים. פעולת הריגול כרוכה בהפעלה בו-זמנית של נקודות מבט שונות ביחס למציאות, במגע קרוב ואינטימי עם הדברים עצמם לצד מעקב אחריהם ממרחק ביקורתי. דו"חות הריגול מקבלים צורות שונות – פעם ציור, פעם הרצאה, פעם מאמר – אך על פי רוב כל אלה קורים במקביל, לא כאופציות השוללות או מפרשות זו את זו, אלא כדרך האפשרית היחידה להכיל את הערימה של המציאות.
מסכנים האמנים: בתחילה הודיעה להם ההיסטוריה של האמנות שעליהם להיות מתים לפחות מאה שנה עד שיוּתר לאיזה דוקטורנט לכתוב תיאוריה על עבודתם, ואחר כך באה התיאוריה הפוסט-מודרנית והבהירה להם שכדי להיות רלוונטיים עליהם להזדרז ולאייר טקסטים פילוסופיים וסוציולוגיים, להדגים בעבודתם המעשית את קדימותה של ההלכה התיאורטית. לא פלא שיותר ויותר אמנים בוחרים להיחלץ ממעגל קסמים זה דרך מלכודת הדבש של השוק, שם הטקסטים הקובעים נכתבים רק במספרים.
אבל יש היום דרך אחרת, דרך שאמנים-מרגלים כמו רוברט סמיתסון והנס האקה התוו עבורנו: לא לפחד מפני הסתירה כביכול שבין אמנות לתיאוריה, לקחת לידינו אחריות כוללת על התנועה שלנו במרחב התרבותי, להבין שהעידן הפוסט-מודרני אינו רק קינה על אובדן האוטופיה המודרניסטית, אלא גם הזדמנות חדשה: ההזדמנות להיות שוב גיבורים, להיהפך לאנשי רנסאנס שבזים לצרות האופקים של ההתמחות הטכנוקרטית ולאין-האונים של חרושת התרבות, להשתחרר מהמלנכוליה המרפה ידיים של היחסיות התרבותית ולהעז להיכנס אל תוך הערימה, לחבק את השברים כולם – את האמנות ואת התיאוריה, את היחיד ואת ההמון, את הגוף ואת ההיסטוריה – ולנסות להרכיב מהם אותנטיות חדשה, שלם של חלקים.
המאמר מופיע בספר של לארי אברמסון, "הצייר הוא מרגל" (עורכת: גנית אנקורי), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2018
הוצג לראשונה בכנס "צו כתיבה", שארגנו מגזין מארב והמרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון, 6–7 במאי, 2009.
פורסם בקטלוג התערוכה "לארי אברמסון: ציורים 2010-1975" (אוצרת: אלן גינתון), מוזיאון תל אביב לאמנות, 2010.
אירוע השקת הספר יתקיים ביום ו, 31.5.19, ב-10:30 במוזיאון ת״א. הכניסה חופשית בהרשמה בקופת המוזיאון
