נורית ירדן רואה בפרויקט "מולדת" מעין סיכום של עשייתה בשנים האחרונות. בגוף עבודות זה היא מבקשת לבחון את האופן שבו סממנים ויזואליים, חברתיים ופוליטיים, חודרים למרחב הציבורי בישראל.
השאלה הראשונה העולה מהתערוכה ומהקטלוג "מולדת" היא למה בחרה בכותרת שניחנה במובהקות של מקור. מולדת היא נקודת מוצא (מקום הולדת), מולדת היא מכורה (לשון מכרה) הנתפסת כמקור מעצב – "הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית־נוֹף מוֹלַדְתּוֹ".
דומה שהתצלום שבו בחרה ירדן לפתוח את הפרק הזה, העוסק בתערוכה "מולדת", עונה לכותרת הטעונה ואף מתמסר לה; לא זו בלבד שהכותרת מתנוססת בתצלום, אלא שבצדה נראה גם דגל ישראל. זוהי בדיוק המלכודת שטומנת עבודתה של ירדן, ולכן רצוי להשתהות ולהתבונן בפרטים: באור השמש העזה נחשפת חזית בנין משותף בעירוב שעטנזי של תריסים ומרפסת, סוגי הצללה, והשם "מולדת" כתוב ומנוקד בלבן, כמו על-פי הזמנה. ממש במרכז התצלום למעלה, נראה מתוח כמו שתי זרועות פרושות לצדדים וממוסמר בין חוטי חשמל חשופים, דגל המדינה, כחול-לבן. אפשר לראות גם חוט דקיק שנקשר פעם לאיזה צורך, והיום הוא כמו שרשרת לצווארה הבלוי של המרפסת היצוקה בבטון. למטה משמאל אפשר לזהות בכתב זעיר את המילה "צללית".
קשה לחשוב על דימוי רחוק יותר מהדימוי האידילי של "מולדת" שהוקנה במערכת החינוך של פעם והונחל בטיול ובשיר ובספר – ארץ כמרחב ציבורי מאיר ופתוח בלא חציצה, מדבר וחורש, כפר ועיר, חיטה וגם תאנה, נחרוש וניטע, נסלול ונבנה, כי לנו היא ארץ זו.
אפשר לכנות את המערכת הוויזואלית המומצאת של ירדן, המכונסת בתערוכה ובקטלוג, סוג של לקסיקון, אך אין מדובר בלקסיקון תקני הערוך בסדר אל"ף-בי"תי לפי מושגי מפתח, שבו המידע מאורגן באופן אובייקטיבי כביכול, ומגדיר וקובע מה ראוי להיזכר. ב"לקסיקון" שלה, נורית ירדן מעלה את השאלה איך אפשר לטפל במציאות שבירה של הווה פרגמנטרי, הנמצא תמיד בתנועה, באופן שלא ייפול במלכודת החונקת של הקשרים לקסיקליים מוכרים. הלקסיקון שלה מציע מבנה שמושגיו אינם מתמסרים למלות מפתח ולהיגיון מרכזי, המגדיר נתיב התחקות סדור, כזה שאינו מעקר את היסוד האנטגוניסטי.
נורית ירדן, "מחסום קלנדיה 2012", מתוך התערוכה "מולדת", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 2019
הצילום של ירדן אמנם עוסק בשינויים ויזואליים במראה המציאות, אך אינו מתמקד בתיעוד ומיון, אלא בדיבוב ובהחייאה, ובדומה לפעולת השוטטות, שהיא הבסיס לעבודתה של ירדן, זמנו הוא זמן עכשיו. דה סרטו העיר בספרו "המצאת היומיום" 1 שפעולת עוברת-האורח עושה למרחב המערכתי האורבני מה שעושה אקט הדיבור לשפה. אקט השוטטות מערער על מבנים קבועים, פותח כל מסמן במרחב לקריאות אחרות, מכונן זמן הווה ביחס למקום ומאפשר לנוע עם המזדמן והלא קבוע. הוא יכול לגרום גם להחסרת פעימה, למשל לנוכח התצלום שכותרתו, "רח' המלך ג'ורג 2013". מצולמת בו בובה בחלון ראווה, מוטציית שלגיה של דיסני, בידה סכין קצבים ואדום דם על סינרה, וממובלעת הפלסטיק שמתוכה היא בוקעת עולה טירוף, מיתי או עממי, הקושר זה לזה קורבן ומקרבן.
נורית ירדן שילחה את הלקסיקון שלה לקלוט דימויים ממסע שיטוט שהוא גם יומני וגם פוליטי. כאן תמצאו דרות בכפיפה אחת קלישאות לאומיות ותיירותיות, עקבות עקירה, בנייה פרגמנטרית ופירוק. תמצאו בסביבות היומיום האלה את המקום של ההיעדר, מקום שבו חיבור מרכיבים לשעטנז מחולל שינוי בתפישה של משמעויות וזהות. "היומיום הוא כמו מסך", כותב הנרי לפרב, "… הוא מראה ומסתיר בעת ובעונה אחת; הוא חושף הן את מה שהשתנה והן את מה שנותר על כנו".2
עבודותיה של נורית ירדן מציעות בכל סדרה וסדרה, דרכים וכלים עוקפי מרכז המאפשרים לה לפתח אסטרטגיות שונות של שוטטות שאף עושות שימוש במדיה עכשווית. החיפוש אחר חיבור בין המרכיבים של הגדרה זו החל בספר "ארוחה משפחתית" שיצא לאור ב-2007 בהוצאת חרגול/עם עובד, ונמשך בשלוש תערוכות יחיד: "שבץ-נא" (גלריה שלוש, 2010, אוצרת: נירה יצחקי), "במרחק הליכה" (גלריה קונטמפוררי, 2013, אוצרת: טלי תמיר), "קלנדיה" (בית האמנים תל אביב, 2014, אוצרת: קציעה עלון) ובפרויקט הפייסבוק שהחלה ב-2012 ונמשך עד היום, ובו היא מתייחסת לפלטפורמה של פייסבוק כאל חלל תצוגה אלטרנטיבי, המאפשר עבודה תהליכית ושיתופית, המייצרת קהילה אלטרנטיבית ברשת כמרחב עבודה, חשיפה ודיון.
הצילום של ירדן לא מוותר על אסתטיקה המטמיעה עושר ויזואלי ואפשרויות חזותיות מורכבות, אסוציאציות והקשרים מתחום האמנות היפה. התמונתי "הגבוה" נשזר במסווה של ז'אנר צילום-החטף "הנמוך", ויוצר שעטנז ייחודי, המציע אינספור דרכים לחציית גבולות ואפשרויות לחריגה חזותית, חברתית, תרבותית ופוליטית.
נורית ירדן, מתוך התערוכה "מולדת", מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, 2019
ראו למשל צילום נוף בקומפוזיציה קלאסית של משולש, דרך רחבה מתפתלת בצד מה שנראה כנוף חצי עירוני וקיר בטון לפנים מימין. עקבות בנוף מעידים, לצד ההזנחה, על משהו שמתחולל כאן. הפלא ופלא, במרכז הדרך מונחת סכין קצבים ענקית ולשמאלה חוסמת את הדרך חומת ראשים ערופים של כרובית. "מחסום קלנדיה 2012" כתוב בכותרת, וכך גם בתצלום נוסף שבחלוקה אופקית נראה כמעט ריק ומשטח תכלכל אפרפר של שמים עכורים תופס בו יותר משני שלישים. המשטח נחצה בקווי אנך דקים של עמודי תאורה, השמאלי שבהם ערוף ראש. אלא שהפס האופקי התחתון כלל לא ריק, במשטח הצר ממתינים רכבים ובאופק מבנים ורק מעל, ברקע הריק של השמים, מרחפים שני עפיפוני ענק, מטוסי-ציפור שכנפיהם בגוון מדי הסוואה צבאיים והבטנה בגוון ורוד גוף שהופשט עורו.
קריצת העין הכואבת של נורית ירדן נודדת שוב ושוב אל מנגנוני ההזרה, ההדרה, האילמות, והאלימות. היא מתדיינת עם שאלות של ייצוג ומשטור המהווים מוקד רפלקסיבי לחקירתה את מדיום הצילום. "כך בנוי גם הלקסיקון שאני מרכיבה", היא מציינת, "זוהי מלכודת דבש שבה עבודה תמימה כמו, 'ארבעה זיתים ופלפל' נמצאת ליד העבודה 'מחסום קלנדיה', אלא שגם הצילומים התמימים בפרויקט, תמימים רק לכאורה, ובכל אחד מהם טמון זרע של פורענות. צורת עבודה זו מאפשרת להעלות לדיון נושאים פוליטיים-חברתיים שאנחנו כחברה מעדיפים לא לראות".
"מולדת" של נורית ירדן היא לקסיקון מופרך, המשמש כמבנה הפורש ריבוי ניגודים, הן כתמונת מציאות והן כפרקטיקה של עבודה המתמודדת עם מנגנוני ראייה, הרגל והכחשה. באמצעות ה"לקסיקון" נחשפים וקטורים סותרים בתשתית עבודתה, המטעינים את תצלומיה בחידתיות, בחפיפה דיאלקטית בין המוכר והזר, בגירוי, קריצת -עין וקסם דו-משמעי. אופן ההמשגה הממזרי שלה בפרויקט "מולדת" מדגיש את הממד הרפלקסיבי, המושגי והביקורתי של מכלול עבודתה.
נורית ירדן מאתרת את אופני הניצול של הצילום וגם את הפוטנציאל הגלום בו "לשוטט" בשולי האלם הפרטי והחברתי ולחשוף את האלימות, שהרי האסטרטגיה שנוקטת האלימות היא הסוואה, הכחשה והתעלמות, שתוצאתן שיתוף פעולה: "היעדר ההיררכיה ב'לקסיקון' הזה משקף עבורי גם את הקיום המקביל והבלתי אפשרי של שגרת היום יום הפרטית, הנוחה שלי ושל חלק גדול מהאזרחים במדינה ומולה הדיכוי ואי-הצדק הנראים לכל עין שמוכנה לראות".
"מולדת", נורית ירדן
אוצרת: איה לוריא
מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
נעילה: 27.04.19
תודה על מה שכתבת, עוררת בי רצון לחוש לראות את התערוכה הזו.
מרים ברוק-כהן
| |