המלצת השבוע: להעיר את הדוב

מאז פתח הבניין החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות את שעריו ב-2011 קרה דבר נפלא: למדתי לאהוב, אפילו לאהוב מאוד, את הבניין הישן, המכונה כיום "הראשי", שנחנך ב-1971 ותוכנן על ידי האדריכלים דן איתן ויצחק ישר על טהרת הברוטליזם והפונקציונאליות. לפתע הבנתי את ההיגיון והידידותיות של מבנה זה, שבעבר נתפס אצלי כמורכב להתמצאות, מעייף לשוטטות, חשוך ובעיקר מאובק מידי (ככל הנראה בשל שטיחי הקיר-לקיר שעדיין מכסים חלקים מרצפתו); היגיון המכתיב זרימה בין החללים השונים, לה נוספת החדווה שבהתבוננות במבקרים העולים ויורדים ברמפות הרחבות, המובילות לאולמות התצוגה המרכזיים. דימוי זה נרמז באגף החדש בהקרנת וידאו גדולת ממדים של מיכל רובנר על גבי קיר הבטון החשוף של קומת המרתף, בו נראה ציבור משוטטים מדומיין.

האתוס המודרניסטי של form-follows-function ("הצורה עוקבת אחר הפונקציה") שנוכח בבניין הראשי הופך ל-form-against-function באגף החדש, שההתמצאות בו קשה ומתסכלת. עבורי, מבקר קבוע, האיום כבר הוסר אך טרם התיידדתי. אכן, מוזיאון תל אביב לאמנות יישר באמצעות האגף החדש קו עם מגמת ה- starchitecture של מוזיאונים לאמנות מודרנית ועכשווית ברחבי העולם, שתוצריה מבנים המתחרים באמנות המוצגת בהם ואף עוינים אותה. דוגמה אמבלמטית היא מוזיאון אמנות המאה ה-21 (MAXXI) ברומא, שעיצבה האדריכלית זהא חדיד, שם הקושי להתמצא הופך למחלת ים של ממש והאמנות המוצגת משמשת שחקן משנה חיוור למבנה המפלצתי.

"הדוב הנרגן" של לוריס גראו היא ככל הנראה התערוכה הראשונה באגף החדש של מוזיאון תל אביב בה הרגשתי הלימה והרמוניה בין החלל לבין המוצג בו. בפעולה אמנותית ואוצרותית יוצאת דופן, כל סנטימטר בחלל הגלריה נלקח בחשבון, בכלל זה החלונות הגדולים המשקיפים אל "מפל האור", שהפכו לחלק בלתי נפרד ואף מרכזי בהצבת התערוכה. התקרה הונמכה והחלל פוצל: חלקו האחד, המדמה חניון נטוש מלא הריסות בנייה, ניתן לצפייה רק דרך חלון שקוף בפתח הגלריה או דרך "דלת סתרים" מתוך חלקו השני, זה המשקיף למפל האור, שצומצם לכדי מסדרון צר וארוך שבסופו חלון זכוכית נוסף דרכו ניבטת הצבת תאורה מינימליסטית. באינטרוולים של מספר דקות, מתרחש דבר נפלא: וילונות ענק מתחילים לכסות את החלונות המשקיפים למפל האור וחלון הזכוכית הפנימי הופך למסך עם הקרנה אחורית של וידאו בשחור ולבן, היוצרת שובל אור מסנוור לאורכו של המסדרון המוחשך כולו.

הווידאו, מלווה בסאונד של בסים חזקים המרטיטים את אמות הספים, מתחיל בצילומים ממעוף הציפור של יערות גשם, לאחריהם מופיעים שלל מראות אפוקליפטיים של עידן המכונה: מבני ענק על גבי נהרות ומכונות תעשייתיות רוטטות מלחץ אוויר על סף פיצוץ, מכולם יוצאים ענני עשן וקיטור כבדים המזכירים את פטריית הפצצה האטומית. מידי פעם ישנו ״קאט״ למה שנדמה כחצרו של מפעל נטוש, בו עומדת השחקנית שרלוט רמפלינג בגשם זלעפות, לבושה בפיג'מת "onesie" בצורת דב ומאופרת באיפור תחפושתי אפל. רמפלינג פולטת דברי תוכחה כמו "העתיד יהיה פרוור קונפורמיסטי רחב של הנשמה", "מדע הוא הפורנוגרפיה המושלמת", "אלימות היא המשגה של כאב", "הנישואין של היגיון וסיוט ילדו עולם מעורפל יותר מתמיד" ועוד. בקיצור פנינו לאבדון כלכלי, אקולוגי, חברתי, אנושי. מה חדש?

"הדב הנרגן", לוריס גראו, 2018, צילום חלל: אלעד שריג. מתוך אתר האינטרנט של מוזיאון תל אביב לאמנות

אין חדש. ואולם, "הדוב הנרגן" מחדשת בכך שהיא חושפת עבודות רבות הנעשות בדמותה – עבודות (אמנות?) פוליטיות עם אג'נדה כזו או אחרת, שמבקשות לזעזע וככל הנראה לקרוא את הצופים לפעולה נגד עוולות כאלו ואחרות, כמה שהן באמת: טפילים התופסים את מיטב חללי התצוגה המוזיאליים. כפי שהיטיב לומר אבי פיטשון בהרצאתו בכנס ירושלים לאמנות באוקטובר: ״הפוליטיקה היא רק כלי אחד בארגז הכלים של האמנות״. אחד מיני רבים.

דוגמה מובהקת לעבודה שהינה בגדר ״כלי בארגז החושב שהוא הארגז כולו״, אם לשאול עוד ממילותיו של פיטשון, היא הפרויקט המתמשך של הקולקטיב Forensic Architecture ("ארכיטקטורה פורנזית") שבשנים האחרונות ממלא את מיטב חללי התצוגה בעולם. באמצעות פיתוחים טכנולוגיים יוצאי דופן מגייס הקולקטיב כל אמצעי חזותי שידו משגת כדי להפנות את אמצעי המישטור, השליטה וההרג של מדינות כנגדן. תערוכות הקולקטיב מורכבות לרוב מאוסף של תחקירים שביצעו חבריו החושפים עוולות והפרות קשות של זכויות אדם מצד מדינות שונות. לכל תחקיר מוקדש מיצב וידאו ספקטקולרי המתעד את התחקיר ואת התקרית שהביאה לעריכתו, בליווי עזרים חזותיים עשויים בסגנון ה-"crime-board" המוכר מסדרות הפשע, המגיש את האמת: מה שקרה וטויח או כלל לא נחקר, על מגש במעמד צד אחד. מה אמורים הצופים לעשות עם זה? אינני יודע. באנו לראות אמנות, what's good? אכן, המקרה של Forensic Architecture מיוחד בשל אופיו המשפטי וניסיונו לייצר ראיות שתהיינה קבילות בטריבונלים בין-לאומיים שונים. התערוכה היא by-product של המהלך המשפטי, שהטענות בו מובאות במעמד צד אחד, ולכן גם טפילית. איני חושב שפעולה בשדה המשפטי או התקשורתי אינה חשובה, אבל אם יש לה ערך אסתטי הוא נובע מראווה בלבד.

״הדוב הנרגן״, אם כן, לא מתחפש, הוא מנכיח את התחפושת. הקליימקס של התערוכה הוא הרגע בו הווידאו מסתיים, הווילונות נפתחים והצופה נחשף באחת לחלקו הפנימי של המוזיאון, לכך שהוא במוזיאון, על העוברים והשבים בו, קורבנות תמימים שבאו לחוות משהו שהוא לא פטיש בראש; הם יודעים כמה קשה, כמה רע כאן, וגם אם חשוב לתווך להם ולהן את עוולות זמננו מוטב לעשות זאת בפנייה אמצעית, המאתגרת את החושים ואת המחשבה ולא מרדימה אותם. וכך מופיעה לה סצנת הסיום: תחפושת הדוב מונחת שמוטה, מעלה עשן, על גבי מפל האור, מטפטפת צבע כחול מהגשם המלאכותי הרב ששטף את השחקנית שלבשה אותו, מטאפורה פלסטית נהדרת לאימפוטנטיות של אמנות התוכחה.

"הדוב הנרגן", לוריס גראו
מוזיאון תל אביב לאמנות, אגף אניאס ובני שטינמץ לאדריכלות ועיצוב, גלריה 3 ומפל האור הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר, אוצרת: רותי דירקטור. עד 6.7.19.