האמנות של עשיית בניינים

לאחרונה, מלחין בריטי שהתארח בתכנית ״תשוקה פרטית״ (Private Passion) של BBC 3, סיפר על אחד השיעורים הראשונים שלו עם נדיה בולאנז׳ה, מורה ידועה לנגינה וכתיבת מוזיקה בפריז. במהלך השיעור הראתה לו נדיה את כף ידה, עליה ענדה טבעת עם אבן חן ואמרה: ״זה יפה!״. אחר כך הסירה את הטבעת וחשפה את חלקה האחורי, בו רואים את החיבור בין אבן החן לגוף הטבעת והוסיפה: ״זה החלק הטכני, גם זה חשוב ויפה!״.

סיפור זה מזכיר את הגישה התכנונית-עיצובית באדריכלות המודרנית, אשר החלה לפרוח בתום מלחמת העולם השנייה וזכתה לשם High-Tech. התנועה צברה תאוצה בזכות אדריכלים כמו צ׳ארלס וריי אימס (Charles and Ray Eames) מקליפורניה, הידועים ביותר משני בתים ניסיוניים (Case study Houses) מס 8 ו 9, ובזכות קבוצת הארכיגרם (Archigram) והאדריכל סדריק פרייס (Cedric Price) שלימדו בבית הספר לאדריכלות AA – Architectural Association שבלונדון.

אחת הפסגות של סגנון זה היא ללא ספק זכייתו של משרד האדריכלים הצעיר פיאנו & רוג׳רס, בשיתוף עם משרד המהנדסים עתיר הניסיון הבינלאומי אוב ארופ ושות׳ (Ove Arup &P artners), במכרז להקמת מרכז ג׳ורג׳ פומפידו (Centre Georges Pompidou) בפריז בשנות השבעים.

התערוכה שלפנינו סוקרת את חמישים שנות היצירה של רנצו פיאנו ושלושת משרדיו בגנואה, פריז וניו-יורק, אשר כקבוצה נקראים הסדנה של רנצו פיאנו (Renzo Piano Building Workshop, RPBW). התערוכה מציינת גם את 250 שנות קיומה של האקדמיה המלכותית לאמנות בלונדון, ואת בניינה המשופץ שבו מוצגת התערוכה.

תערוכה על נושא אדריכלי היא אחת הקשות ביותר לאצור מבחינת תכנון ועיצוב. ברוב המקרים יש תחושה שנוח ויעיל יותר לעיין בקטלוג המעוצב היטב, הכולל תיעוד של רישומים ביד, צילומי מסמכים, מכתבים, שרטוטים ותמונות של המבנים הגמורים.

תערוכה זו מתמרנת בין קריאה נוחה בקטלוג ליתרונות של תצוגה מסורתית באולמות בהם ניתן להשתמש בקירות לצורך תלייה של צילומים ושרטוטים גדולים, ובחלל בו ניתן לתלות מודלים של חלקי סטרוקטורה אופייניים ומיוחדים כמו "הגרברט" ממרכז פומפידו בפריז, ה"עלים" ממוזיאון אוסף מניל מיוסטון, ארה"ב  ועוד.

התערוכה משתרעת על שלושה אולמות בקומת הגג העשירה בתאורה טבעית. האולם הראשון והשלישי מחולקים לשמונה קבוצות של שולחנות לבנים כפולים ובשולי כל שולחן כסא מתקפל. על השולחנות מסודרים הפרויקטים שנבחרו באופן כרונולוגי. כל בנין מתחיל בהסבר קצר, ברור ונוח לקריאה תוך כדי ישיבה המאפשרת גם להתבונן במודלים קטנים, שרטוטים, רישומי סקיצה ומכתבים חשובים שנכתבו בידי פיאנו והקליינטים השונים. מעל לחלק ממוצגי השולחן, מרחפים מתקרת הגג הטרפזואידית מודלים של חלקים טכנים מיוחדים האופיניים לפרויקט המסוים המוצג על השולחן. קירות האולם, המקיפים את קבוצת השולחנות, מנוצלים באופן מסורתי לתליית שרטוטי עבודה גדולים ושרטוטי תצוגה תלת-ממדיים.

האולם האמצעי מוקדש ל "אי של פיאנו וסדנתו" ( RPWS); מודל טופוגרפי תלת-ממדי של ״אי דמיוני״ בקנה מידה 1:1000 המונח על שולחן נמוך במרכז האולם. באי תוכנן ישוב עירוני שלם המשלב 105 מודלים קטנים ממבחר הבניינים של  המשרד. בשדרה המרכזית של האי מופיעים, בין היתר, מודלים של ״מרכז פומפידו״, בניין הטיים בניו-יורק ובניין ״השארד״ בלונדון. לאורך אחד החופים מוצג הטרמינל הארוך של אוסקה, יפן. משני צדי האי מוקרן סרט בו נראה פיאנו מציג, בעזרת הבניינים הנבחרים, את ה״אני מאמין״ של חמישים שנות יצירתו ויצירת סדנתו.

מתוך 105 הבניינים הפזורים באי בחרתי ארבעה שלדעתי מייצגים את שתי קבוצות המבנים של פיאנו וסדנתו: קבוצת המוזיאונים וקבוצת גורדי-השחקים. בקבוצת המוזיאונים ניכרת חשיבות פונקציונלית ואסתטית לסטרוקטורה. בקבוצת גורדי-השחקים יש חשיבות למעטפת קירות הזכוכית ולתפקיד המעשי והאסתטי שהשלד ממלא, התרוממות מעל אולמות הבניין ויצירת קומת תצפית שתורמת גם אופי פיסולי מיוחד למבנה.

"מרכז ז'ורג’ פומפידו' , פריז, (1971 – 77 ".
מודל של הזוכה בכניסה לתחרות, מראה את עיקר הנפח מתרומם מעל לפני השטח. חזית הבנין משמשת כמסך להקרנות, צילום: ©2018 רם אהרונוב, באדיבות הרויאל אקדמי

מרכז ג'ורג' פומפידו, פריז, 1977-1971 (Centre Georges Pompidou)

המאפיין המהותי של מרכז תרבות ומוזיאון עירוני זה הוא ההיפוך ״מבפנים החוצה״. מה שנהוג למצוא בתוך כל בניין מפאר כאן את החלק החיצוני. חלל התצוגה הוא למעשה  החלל הפנימי כולו והוא משוחרר מכל מערכת אחרת בבניין. המערכת הסטרוקטורלית – פרט למסבכי הפלדה האופקיים, 48 מטרים אורכם, הנושאים את תקרות הבטון – נמצאת כולה מחוץ לחזית הזכוכית. העמודים הנושאים הראשיים, עמודי המתיחה הדקים המחוברים זה לזה בעזרת ״גרברט״ (gerberette), אלמנט אופקי יצוק פלדה ומלוטש ידנית, נמצאים בחוץ. שאר המערכות, כגון מערכת המדרגות הנעות, המעליות וכלל המערכות המכניות והצנרות נמצאות גם הן בחוץ, חשופות. מעניינת במיוחד ההחלטה להעניק לצנרות והדקטים הפונים אל רחוב רנרד (rue de Renard) ולאלו שנמצאים על הגג קוד צבעוני, מסיבתי: לבן לאוורור, כחול למיזוג אויר, ירוק למים, צהוב לאנרגיה ואדום לתנועת אנשים. לצביעה זאת אין משמעות מעשית או טכנית, אך היא מצהירה שבנין תרבות בקנה מידה שכזה מתפקד כמו מכונה.

מוזיאון אוסף מניל, יוסטון, טקסס, 1987-1981 (The Menil Collection)

האדריכל רנצו פיאנו יחד עם מהנדס הקונסטרוקציות פיטר רייס ומהנדס המערכות הטכניות תום בארקר, שמילאו תפקידים ראשיים בבניית מרכז פומפידו, יצרו אחרי עבודתם על המבנה הצרפתי את מוזיאון אוסף מניל, מהמבנים העדינים והאלגנטיים ביותר.

דומיניק דה מניל (Dominique de Menil) תיארה לפיאנו בשיחות ומכתבים את אופיו של המוזיאון האידאלי: בנין פורמלי, בעל הופעה חיצונית צנועה המצויה בהרמוניה עם הסביבה, בעל חלל פנים נרחב ותאורה טבעית. מניל ראתה את האוסף מתחלף עם התערוכות הזמניות, כך שהתצוגה נמצאת תמיד ברוטציה. הבנין נבנה בגריד אורתוגונלי כמו הפרבר של יוסטון בו הוא ממוקם והוא      בעל קומה אחת ברובו. רק קטע אחד מורכב משתי קומות והוא משמש לאכסון וצרכים טכניים של המוזיאון. תכנית קומת הקרקע נחצת לאורכה על ידי פרוזדור מרכזי,  אשר מחלק את המוזיאון כך שהגלריות פונות לצפון והספרייה ושרותי המוזיאון פונים לדרום.

הגג השטוח, הגולש גם למרפסת שמקיפה את הבניין מסביב, הוא האלמנט המרשים ביותר מבחינה טכנית ואסתטית גם יחד, תפקידו הוא גם להכניס אור טבעי וחום קורן מבוקרים לחללים הפנימיים בעזרת 291  ״עלים״ עשויים  מסבכה;  פסי תריס   עקומים וארוכים יצוקים מבטון מתכתי.

בניין הניו יורק טיימס, ניו יורק, 2000-2007 (The New York Times Building)

מבנה זה, אשר תמיד נראה ביחסו לשכניו ורק לעיתים רחוקות בשלמותו, נדמה מרחוק כמאופק וצנוע, גורד שחקים בעל חתך מרובע בן 52 קומות כולל במה (podium) בת ארבע קומות. כל הפינות חתוכות באופן עמוק, דבר שמעניק לו צורת צלב ומקטין את הנפח הנראה לעין, החיתוך חושף את הסטרוקטורה ונותן תחושה אלגנטית. בפסגת המגדל מתנשאות שש קומות נוספות מעל קומות המשרדים. שטח זה משמש לחדרי מכונות  וקומת תצפית. התרוממות זאת הופכת את פסגת הבניין לאוורירית ועדינה במיוחד ומבליטה את יופיו בין פסגות הבנינים השכנים. רעיון עיצובי דומה מופיע גם בבניין ״השארד״ בלונדון, שתכנונו החל באותה תקופה.

מודל של בנין New York Times ברקע של מנהטן, ניו יורק. מראה של המגדל צופה לעבר השדרה השמינית, צילום: ©2018 רם אהרונוב, באדיבות הרויאל אקדמי

״השארד״, לונדון, בריטניה, 2012-2000 (The Shard)

המתכנן הראשי של לונדון, גווין ריצ'רדס, אשר נכנס לתפקידו לאחר הקמת ״השארד״, תאר את המבנה כאסון בינוי עירוני. לדעתו: "הוא הרס את נקודת התצפית לכנסיית סנט פול  ולמצודה של לונדון, ואסור היה להקימו".

אם הקמת מרכז פומפידו יצרה זעזוע בעולם התרבותי השמרני של פריז, הקמת ״השארד״, מבנה אחד בעל שימושים רבים; מסחר, משרדים, מלון, דירות יוקרה ונקודת תצפית על העיר הממוקם מעל מרכז תחבורתי סואן, יצרה שינוי מהותי בבנייה לגובה במרכז לונדון. על פי פיאנו "המבנה הוביל למעבר למבנים רבי-קומות שלא סוגרים את דלתותיהם בשש בערב, וממשיכים להיות חלק חי מהעיר".

״השארד״ שונה במראהו. זהו מבנה פירמידאלי בעל שמונה צלעות של ציפוי זכוכית ההולך ומתחדד תוך כדי התרוממות עד לקומה ה-73 ומסתיים בשמונה חלקי חזיתות מחודדות בקומת התצפית. ״השארד״ יוצא דופן גם בשל השינויים שחלים בקונסטרוקציה הבסיסית המשתנה של בטון ופלדה. מסיבות כלכליות ובשל רצון לשפר את יעילות ההקמה מתחילות קומות הבטון בחמש קומות הקרקע ולאחר מכן ממשיכות מהקומה ה-41 עד הקומה ה-69.  קומות הפלדה מתחילות מהקומה ה-6, מסתיימות בקומה 40 וממשיכות שוב החל מקומה 70 ועד קצה הבניין.

"השארד", לונדון, בריטניה, (2000 – 12), מראה של "השארד" צופה לעבר St’ Thomas Street, בלונדון, צילום: ©2018 רם אהרונוב

אפילוג

בסוף הסתיו, עת השמים של לונדון מעוננים בחלקם או מכוסים בערפל ושמש של שקיעה מוסיפה את צבעיה המיוחדים, הצהובים-כתומים, מטשטשים הקווים החדים של קצות צלעות ״השארד״ ופסגות קומת התצפית, אי אפשר שלא להיזכר בציורי השמן המיוחדים של קלוד מונה מהשנים 1900-1903, המתארים את בנייני הפרלמנט על מגדליהם והמגדלונים בקצותיהם.

"Renzo Piano: The Art of Making Buildings"
(Royal Academy of Arts London 15 September 2018  – 20 January  2019)