המלצת השבוע: "מקום. תחת. שמש"

זוהי תערוכה של מאניה דפרסיה מתונה; לא במובן הפתולוגי, אלא במובן של אמנית בוגרת, מודעת לעצמה ורפלקסיבית. הציורים הגדולים של גורן מלאים בשמחה של ילד העושה דבר מה אסור. לא ברור מה בדיוק טבעו של האיסור הזה, אך פה ושם ניתן לזהות בהם רעידות קלות המסגירות שהילד יודע היטב כי ייתכן שבסוף אף יענישו אותו. לא סתם "מים גנובים ימתקו" – הם מתוקים כי מסעיר כל כך לגנוב אותם והציורים משקפים את הריגוש הזה.

בחדר צדדי, כמו סוד הנלחש לאוזן, מוצגת סדרת רישומים. אותם נושאים: הגוף, הזוג, מין, השמש, התיילדות. הרישומים מאירים את הציורים הגדולים כמי שמסתירים, במופע מאני, את הפְּנִים הדפרסיבי של החוויה. המין, האינטימיות, הזוג, כל אלו נדמים כאובים יותר באפור העיפרון. גופים קטועים, גדומים, גופים שהותכו זה לזה, עצמיותם מוטלת בספק. לעתים קרובות כפות ידיהם ורגליהם נוסרו, והם אינם יכולים עוד לעמוד ולהחזיק. מצבם הטבעי יהיה לשכב, להתגלגל, להתערבב, להיטמע, להילחם, לאהוב, לשרוד.

תמה גורן, מתוך התערוכה "מקום. תחת. שמש", רישום 110X150 ס"מ

במרכז החלל, על שולחנות אלגנטיים של זכוכית, נגזרות הנייר השחורות מוסיפות עוד פרספקטיבה לדיון. יותר מרוחקות רגשית, מחושבות. לא עוד מבע משתולל של ילד משחק או הרישום הכואב של גופים נמסים, אלא צלליות מתעצצות, כלומר, נשים הנעשות לעציצים, המתקיימות כאוטונומיה שחורה מושהית באוויר, בין זכוכיות.

התערוכה אצורה יפה בידו הבוטחת והמנוסה של ציבי גבע ומלווה בטקסט יפה ובהיר של ישראל קבלה.

"מקום. תחת. שמש."/ תמה גורן
בית האמנים ע"ש זריצקי, אלחריזי 9, תל אביב, נעילה: 02.02.19
אוצר: ציבי גבע, טקסט: ישראל קבלה.