לעתים רחוקות אמן מצליח לבנות גשר ממשי בין אמנותו שבחלל התצוגה או בסטודיו הפרטי שלו לבין המתבונן בדרך שתאפשר ליצירה ללוות את הצופה אל ביתו ובהמשך חייו. הגשר הזה העסיק את האמן הרב-תחומי אורי קצנשטיין (1951–2018), שנפטר באחרונה בגיל 67.
קצנשטיין עסק בשאלות הנוגעות לאינטראקציה האנושית ולהשפעה הרוחנית ארוכת הטווח שיש לנו כאמנים וכבני-אדם על סביבתנו האינטימית והרחבה. יצירתו נבעה משאיפה לקשר, לטרנספורמציה וריפוי. אין זה דבר של מה בכך בחברה שלנו, שבה האמנות החברתית, הפוליטית והמושגית שולטות בכיפה. בעת שהותו בארה"ב היה קצנשטיין תלמיד של האמן כריס ברדן. גם ברדן היה אמן גוף טוטלי, כזה שמוכן לחטוף כדור ולצלוב את עצמו על גג מכונית. לברדן ולפרפורמנס האמריקאי היתה השפעה מכוננת על יצירתו ותפיסת עולמו של קצנשטיין. יצירתו של קצנשטיין היתה אמנות גוף מובהקת וייחודית מאז שנות ה-80, והוא הביא אותה לידי ביטוי בפיסול, בווידיאו, בפרפורמנס ובמוזיקה. נדבך משמעותי נוסף ביצירתו היה אמנות הקעקוע.
בשנות ה-90 יצר קצנשטיין פרויקט אמנותי מרתק בביאנלת עין-הוד: הוא הציע לאנשים מעולם האמנות לקעקע על גופם דימוי מגוף העבודות שלו – דמות ה"כפיל" המטפס. אנשי אמנות רבים נענו בחיוב. "האנשים הללו שהסכימו לקעקע על עצמם עבודה שלי הם סוג של שליחים ארוטיים עבורי", אמר לי קצנשטיין לפני כמה שנים, ואני התבוננתי בזרועותיו המקועקעות בסמלים האניגמטיים שיצר. בדרך ייחודית זו יצר גריד חבוי של עצמיותו בסובבים אותו. "נתתי לך מוזיאון, תערוכה, ועכשיו אני נותן לך את הגוף שלי", ציטט קצנשטיין אוצר מפורסם שהשתתף בפרויקט.
עבודה אחרת שלו שקועקעה על גוף היתה משפט הכתוב בכתב מקודד: "I Wanted to talk to you". המשפט חושף את עיסוקו של קצנשטיין בחשיפה ובהסתרה, במגבלות השפה והתקשורת ובכמיהה ליצירת קשר בלתי אמצעי בין האמן לצופה הפעיל.
דמות המטפס של קצנשטיין, מתוך ארכיון האמן
אלמנט ייחודי נוסף בעבודתו של קצנשטיין היה השימוש בדם. הדם הוא "מטא-חומר" בעל תכונות של צבע. הדם הוא נוזל החיים, כלי הנשמה לפי היהדות, המכיל את החותם הגנטי שלנו וקובע את זהותנו. הדם אפוא שווה ערך לזהות ולמהות. ניתן לומר כי חלק גדול ביצירתו של קצנשטיין עסק במהות או בהעדרה. במיצג שלו משנות ה-90 הופך נוזל הדם לציור קיר באקט פרפורמטיבי שבו העין עוקבת אחרי היד הכותבת את המשפט "Sur Name" (שם משפחה), עוגן ההשתייכות הגנאולוגית וחזותנו אל מול העולם. בעבודה אחרת, "Cards", יצר קצנשטיין סדרת קלפים שהונחו על שולחן פינג-פונג הערוך לשני שחקנים. על הקלפים צייר בדם מוטיבים בוטניים המשולבים במלה יחידה: "Value". ערך. איזו מורשת, איזה עתיד ייוותרו לאחר מותנו – זו היתה תהייה כבדת משקל עבור קצנשטיין. בהתחשב בעובדה שמאמר זה נכתב לפני מותו, לתהייה כעת משמעות ערכית.
בשיחה עם שני ליטמן ב"הארץ" (2015) אומר יגאל צלמונה: "הגוף היה אחד הנושאים המעניינים, ולא היו הרבה אמנים ישראלים אז שעסקו בזה. הוא לא היה אמן ישראלי במובן המקובל של המלה. העיסוק שלו בהגדרות דו-משמעיות מבחינה מינית, האנדרוגיניות שלו, כל אלה לא היו כל-כך מקובלים וחתרו תחת דימוי המאצ'ו הישראלי […] הוא היה מין חייזר. שילוב של ילד מתוק עם סוג מסוים של אלימות. חוסר האפשרות לכלוא אותו בין נחמדות לאיום ואגרסיה הוא אחד הדברים הבולטים בעבודות שלו. העבודות שלו נחמדות, אבל גם מבעיתות. טיפוס של פרופסור מפוזר שהאמנות שלו קשורה לאיזו ניו-אייג'יות, אסתטיקה של סרטי אימה, עיסוק בדם בצורה נקייה מאוד. זה היה מאוד לא דלות החומר. כבר אז ניכרו המון ניגודים ביצירה שלו שקשה לתפוס אותם".
קו דם
המונח "Blood line" משמש בעולם הקעקועים לתיאור קו מקועקע במים בלבד, ללא צבע, קו המשמש בדרך כלל לסימון ונעלם מיד לאחר ההחלמה. חותמת זמנית. למושג "Blood Line" כפל משמעות: מחד, "קו דם" של קעקוע מוחשי, ומאידך, "שושלת".
פעולת הכתיבה בדם רומזת אצל קצנשטיין על עיסוק בפולחן מוזר, "ברית דמים" פרטית, ובו בזמן הכתיבה על הקיר מחברת בין הפרטי לציבורי, חושפת את הדם החבוי לרוב מן העין ומעלה שאלות בדבר פולחנים שבטיים של טומאה וטוהרה. בספרה החשוב "טוהר וסכנה" מציעה האנתרופולוגית מרי דגלס גישה שלפיה דבר "טמא" הוא דבר שהוצא מהקשרו ומסדרו הטבעי. כך "בוץ", שאינו דבר "מלוכלך" בדרך כלל, הופך ל"מלוכלך" כשהוא בתוך הבית. באותו אופן גם דם יכול להיחשב "טמא" כאשר הוא מוצא מתוך הגוף. חוקי הנידה היהודיים מבוססים על עקרונות הטומאה והטהרה. על-פי מחקרים אנתרופולוגיים בעולם השבטי, הקזת דם וקעקוע הם טקסי טהרה.
אנתרופולוג הקעקועים לארס קרוטק מציין כי טקסי חניכה וקעקוע קשורים קשר הדוק לתפיסה מאגית. "בשבטים מסוימים בדרום אמריקה, נשים קועקעו בתחילת ירח ובזמן הווסת. זאת, על אף שהמחזור החודשי הפך אותן לחשופות זמנית לפגיעה של רוחות רעות. הדם מושך רוע בדומה לחיה המריחה דם […] הקעקוע והפיגמנטים המאגיים היו מעין 'מלכודת', ובו ברגע שהופגנו על העור, הציעו טיהור קבוע כנגד רוחות רעות בעתיד, ובכך חיזקו את האשה ואת הקהילה כנגד רוע לנצח".
אורי קצנשטיין, מתוך ארכיון האמן
קצנשטיין התבונן במערכת היחסים של הפרט עם המערך החברתי הקולקטיבי מתוך תחושות סותרות של בידוד מול רצון בתקשורת. הוא ביטא תפיסת עולם שפורצת מתוך מרכז כובד פנימי – קורנת החוצה אך גם נשארת סודית ולא מפוענחת. במרכז כור ההיתוך הזה התבצעו תהליכים קוואנטיים, שבהגיעם לנקודה קריטית, יצרו מטמורפוזות בתגובת שרשרת, בדומה לאפקט של אבן הנזרקת למים ויוצרת אדוות. עיקרון פיזיקלי בסיסי זה עוסק במפגש בין שני פולסים היוצרים תופעת התאבכות, מעבר של גל דרך חומר, ובמקרה זה המים. כיצורים פיזיקליים (העשויים לפחות 50% מים) אנו משפיעים זה על זה באופן דומה מבחינה נפשית; אדוותינו הקיומיות נפגשות ומתחברות עם אדוותיהם של אחרים בנקודות ממשק אינסופיות.
המרחב הוויזואלי שבו נעו הדמויות של קצנשטיין הוא אכן אוקיאנוס. בעבודות הווידיאו המרתקות שלו הוא יצר עולמות סוריאליסטיים (עם השפעות שונות של מד"ב ואזוטריה), אפוקליפטיים לעתים, אך ניחנים בהומור וגיחוך. מעבודותיו עלתה תחושה חזקה של עולם אידיוסינקרטי מלא בהמצאות והכלאות היברידיות. בעבודה "מסדר של אחים משובטים" הוא חתר תחת ארכיטיפ המשפחה במובנו המסורתי והציע אלטרנטיבה המורכבת מהתפצלות ה"אני" ומהשתקפותו בכפיליו; העולם כולו הוא השתקפויות של ה"אני הרב-ממדי". המרחבים שלו מסונתזים, ארכיטיפליים, מתקיימים בכל מקום או בשום מקום. הדמויות נעות במרחב שנראה לא ממשי, ולעתים החלל נעדר ממש, כמו במיצבים הפיסוליים שלו. ה"פרט" הוא אותו אבטיפוס שחוזר על עצמו, ורק הוא משמש "עין כל" תודעתית המחברת בין כל הדברים.
מבקרת האמנות והאוצרת גליה יהב, שגם היא כבר איננה איתנו, היתה אחת הנשים שענדו את קעקוע ה"כפיל" של קצנשטיין. בביקורת שכתבה על תערוכתו "Backyard" אמרה אז יהב: "האינטימיות על-פי קצנשטיין היא קטגוריה לא אפשרית או מסוכנת. כל ניואנס – הברה, חומר, הבעה, מחווה, צליל – מהדהד בוואקום. אבל יותר מכך, כל ההיפר-פעולה על ריק היא מופע נכות גדול".
הווידיאו "Caretakers", שיצר קצנשטיין, מלווה בפסקול שנוצר בשיתוף פעולה עם אהד פישוף וישי אדר, ומביא מימד חווייתי עז לתמונה המנוכרת רגשית ועוטף אותה. קצנשטיין שר בקול מרטיט קינה אקזיסטנציאליסטית יפהפייה שמאיימת לנתץ את הסצנה האפוקליפטית הסינתטית ולמוסס את אשליית הבידוד. כאילו חוש השמיעה (הרטט הגבוה) מנסה להתגבר על חוש הראייה (הרטט הנמוך) דרך חוויה של רגש אמיתי באמצעות קול אנושי ומוזיקה.
גלים, מתברר, הם "יצורים לא טריטוריאליים". הם חולקים זה עם זה אותו מרחב ותווך. בנקודה אחת במרחב יכולים לעבור אינספור גלים בו בזמן. הייתכן שקצנשטיין תר, כמו אותו ניצול מהסרט "עולם המים", או כמו נח של המבול, אחר אינטראקציה וחיים חדשים?
אורי קצנשטיין, מתוך ארכיון האמן
נראה שקצנשטיין לא היה מסכים לטענה שיש איכות שמאנית בעבודתו. נראה שנקודת המבט שלו נעה תמיד על הרצף שבין ידיעה פנימית לבין חוסר אמונה בעתיד האנושות. מופעי החשמול וטקסי הקעקוע שלו נבעו, לדבריו, "מרצון לעסוק בחלל שהאמנות הפלסטית לא נוגעת בו לרוב – החלל ההיפודרמי", מרחב של חישה ועור דרך חוויה משותפת שלו ושל הקהל.
בראיון עם שני ליטמן אמר קצנשטיין: "פחות מעניין אותי לייצר גבול קונספטואלי ביני לבין הקהל. זה סוג של טקס חניכה, מאוד אינדיבידואלי ומרגש מבחינתי […] לפני הרבה שנים הצעתי לאוצרת נעמי אביב לעשות קעקוע של איש מטפס, ואז עוד אנשים מעולם האמנות קפצו על ההצעה שלי והתקעקעו, כי זה היה הפתרון לאיזושהי פנטזיה שהיתה להם. הקעקועים היו הפעם הראשונה שעשיתי חדירה לחלל ההיפודרמי, והבנתי שזה מה שמעניין אותי לעשות".
על-פי האמונה השבטית העתיקה, רק לשמאנים/יות ולמקעקעים/ות היה הכוח לשלוט בנשמות אנוש, לכן המקעקע היה שותף פעיל בסדר סוציו-דתי מיוחד שבו הגוף, פולחן וקעקוע היו מחוברים לקוסמולוגיה שבטית ולטבע, למקום שבו חובות מוסריות לאלים ולאלות, לאמהות ולאבות הקדמוניים, לרוחות החי ולאדמה עצמה, היו קשורים בתוך מערכת שלמה. במידה רבה, מתוך ליבה רוחנית זו, התפתחו החיים השבטיים ותרבות הקעקוע1.
טקסי חניכה מסייעים לנו לעבור בבטחה משלב התפתחותי אחד למשנה ולקבלו בבשלות מנטלית. בתרבות המערב של ימינו אין הבנה והפנמה מספקת של טקסי מעבר וחניכה. חסך רוחני זה מבטא במידה רבה את הנפרדות הקיומית שחווים בני ימינו. טרנספורמציות פיזיות, מנטליות ורוחניות שכולנו חווים במהלך חיינו עוברות עלינו ללא חניכה (Initiation), ללא מרחבים מספקים של ריפוי טראומות וללא מנהיגות משרתת קהילה. במידה רבה, פעולות הפרפורמנס של קצנשטיין, הקעקוע ומופעי החשמול שלו, נועדו ליצור ולזקק רגע משמעותי, אותנטי והומוריסטי בין האמן לצופה הפעיל; אינטראקציה אינטימית שמטרתה להיחרט, להשפיע ולרפא, בדומה לטקסי מעבר וחניכה.
מעבודותיו עולה כי האלמנט החסר או הנעדר ביותר בעולם הוא החיבור בין אינדיבידואלים. לא ברור אם החסר הוא בכישורים חברתיים או אם הוא נובע ממחסור בקרקע ובחלל שיאפשרו אותו. אולי הסיבה שבשלה נחווה הפרפורמנס הפולחני של קצנשטיין כפעולה "סתומה" או מקודדת היא ההתרחקות שלנו מהסדר הקוסמולוגי הסוציו-רוחני הזה. אנו חווים את החלל כ"ריק", אך כל ריקות היא כר שיכולה להפרות חיים חדשים.
פעם ביקש ממני קצנשטיין לשלוח לו שירי קעקוע מסורתיים שאני מכירה. הנה שיר שנראה לי הולם כאן, שיר קעקוע מיקרונזי עממי בתרגומי:
"חדל מיללותיך ומאנחותיך, ידידי,
אין זה מכאוב האיש החולה,
זהו כאבו של התלמיד!
הרגע את גופך בהתמסרות,
היכנע, הו מנהיג!
עד מהרה תקבל את שלשלאות עיטוריך היפות,
אך כעת הן עדיין נפרדות ולא מחוברות.
המחרוזת עדיין מקוטעת ולא שלמה
היכנע, הו מנהיג!
במהרה עם רדת הערב
תתבונן על הקעקוע שלך
טרי כעלה טי2
היכנע, הו מנהיג!
אהה, אם היתה זו מעמסה,
הייתי נושאת אותה עבורך באהבתי,
הו, היה שקט והיכנע.
אני אחדל עם סיום הנקישות
היכנע, הו מנהיג!
כמו המים המזרימים את הדם
אני כואבת את מצבך.
היכנע, הו מנהיג!
השרשרת תישבר, החוט יינתק,
אך הקעקוע יישאר.
תכשיט זה יהיה תמידי
וילך עימך אל מעבר לקבר.
היכנע, הו מנהיג!
אהה, הנך סובל תחת הנקישות
אהה, עד שתירדם
וכבר אינך עייף ויגע ממנו!"3
הכותבת היא מלווה רוחנית באמצעות קעקועים, אמנית רב-תחומית וחוקרת תרבות קעקוע
