האתיקה של שוק האמנות היא נושא חשוב בעולם האמנות הבינלאומי, שההיבט הכלכלי שלו משפיע עליו לא פחות מהאמנות עצמה. ביולי 2018 יצא לאור באנגליה דו"ח העוסק באתיקה של שוק האמנות וכותרתו: "מוצרים פיננסיים כמעצבי תוכן תרבותי". לעיסוק באתיקה של שוק האמנות יוחד גם ספר חדש, הזוכה לחשיפה תקשורתית גדולה בארה"ב, "שנת 2016 במוזיאונים – כסף ופוליטיקה". המחברת, אנדריאה פרייזר, בחנה את תרומותיהם של חברי הדירקטוריונים במוזיאונים מובילים בארה"ב לקמפיינים ולמועמדים פוליטיים, ומצאה כי יש קשר הדוק בין האג'נדות שמקדמים אנשי ההון במוזיאונים לבין האג'נדות הפוליטיות שלהם. ההשפעה של הכסף הפרטי היא גם הנושא המרכזי שבוחנים מחברי הדו"ח באנגליה, דיאנה ויבס וסבסטיאן מונטבונה, המשמש ראש הקרן הלונדונית לאמנות המאה ה-21. השניים הצהירו כי הדו"ח נועד להבהיר מיתוסים שונים הנוגעים לשוק האמנות המודרני ותופעות משמעותיות שכדי להסבירן נדרשות פרספקטיבה היסטורית, היכרות מעמיקה עם עולם האמנות, ראייה מערכתית והבנה של תהליכי גיבוש מדיניות בתחום הכלכלה והתרבות.
בעשורים האחרונים התפתח שוק האמנות משוק "משפחתי" ו"קליקאי" מוכוון קשרים אישיים ונטול רגולציה לתעשייה גלובלית ודינמית. שוק זוהר זה, המובל על-ידי אופנות, תקשורת, מדיה, רשתות חברתיות והעולם הדיגיטלי, מייצר אגדות אורבניות על רווחים בסדר גודל כזה, שאפילו עשירי העולם חושקים בו. מטרת הדו"ח היא לנתח באופן מושכל ואחראי את הנעשה בשוק האמנות ולמסור לציבור פרשנות מקצועית, נטולת מיתוסים וחפה מאינטרסים.
הדו"ח בחן את יחסי הגומלין בין שוק האמנות, מוסדות התרבות (מוזיאונים) ותהליכי האוצרות של אמנות עכשווית. הדו"ח העלה כי חסויות, עסקאות ואינטרסים מסחריים קובעים את "טביעת האצבע" התרבותית של מוסדות תרבות מובילים על-ידי ניהול תרומות ותקציבים של התערוכות המתקיימות בהם, רכישות של עבודות אמנות, פרסים ותחרויות.
הדו"ח מציין כי לפני התהוותו של מעמד הביניים, אמנות לא נרכשה כדי להימכר, אולם מאז תקופת הרנסנס האמנות מתרחקת בהתמדה מחסות הממשל ומבססת את עצמאותה כמצרך בעל שוק משלו. כפי שכבר הראו אדם פרגוסון ואדם סמית, המשקים האמידים במשטרים דמוקרטיים וחלוקת כוח העבודה בכלכלת השוק מעודדים גיוון אמנותי.1 באמנויות התפתחו סוגות משנה מגוונות, וככל שהשוק גדול יותר, כך גדל הגיוון בצורות האמנותיות. אולם, באופן פרדוקסלי, לתנאים הסוציו-אקונומיים האלה היתה השפעה מנוגדת על שוק האמנות העכשווי, העומד בפני סכנה של תרבות בינלאומית חדגונית.
הגלובליזציה הובילה ל"שפה אמנותית" בינלאומית, שהמיתוג הוא הכלי המרכזי בה לביסוס ייחודיות ובולטות של אמן, גלריה או מוזיאון. באמצעות פלטפורמות דיגיטליות ומדיה חברתית, הטכנולוגיה הכתיבה מגמה של אמנות גלובלית. ואולם, השפעת הטכנולוגיה על האמנות, בהשוואה להשפעתה על ענפים כלכליים אחרים ב-15 השנים האחרונות, היא מינורית, והשינויים הגדולים עוד עתידים לבוא.
השינויים הגדולים ביותר הם תוצאה של שני מהלכים עיקריים: המיתוג האינטנסיבי של אמנים, גלריות ומוסדות; והוספת ממד פיננסי למודל העסקי של האמנות. המשבר הפיננסי ותוצאותיו שינו באופן קיצוני את נוף עולם האמנות. עקב מימון ציבורי מופחת נאלצו מוסדות האמנות לשנות את המודל העסקי שלהם ולהסתמך יותר מבעבר על תרומות ופילנתרופיה, תוך עידוד האוצרים להפוך למגייסי כספים. כך, לתאגידים המעניקים חסויות ולגלריות מסחריות מובילות המממנות תערוכות במוזיאונים נפתחה הזדמנות להשפיע על תערוכות והחלטות אוצרוּתיות ולהכפיף את החופש האמנותי של המוסדות ליצירת תכנים תרבותיים לדרישותיהם. פעמים רבות הקשר ההדוק עם התורמים הוכח כמועיל וכתומך, אולם הוא מעלה שאלות אתיות הבוחנות את תפקיד הגלריות והמוזיאונים: האם הם שומרי סף המציגים אמנים בתערוכות יוקרתיות לציבור, או שמא הם בבחינת אולמות תצוגה ומחסני אוספים המשמשים לעסקים.
גלריות מסחריות ומוזיאונים אזוריים עם מיתוג חלש ספגו את המכה הקשה ביותר. בפועל נוצרה חלוקה חדה המבחינה בין הפריפריה לבין המטרופולין. עניין זה צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות, בשל החשש לשיבוש המערכת האקולוגית של עולם האמנות. גלריות מקומיות, המייצגות אמנים בתחילת דרכם ואמנים באמצע הקריירה, שבעבר היו עמודי התווך של השוק, איבדו את אחיזתן אל מול קומץ גלריות-על ובתי המכירות הפומביות במרוץ המיתוג והמימון שהחיה את אמנות הבלו-צ'יפ. מספר קטן של גלריות מובילות מחזיקות במודל הבלו-צ'יפ, החובר לבתי-מכירות במופעי אמנות יקרת ערך, בתערוכות מוזיאון איכותיות, בנוכחות בערים הגדולות ובמיתוג חזק שהסתעף לתחומים שונים – ירידי אמנות בינלאומית, פרסום, אירוח ויעדי תיירות לצורכי אמנות.
המעבר מהשווקים הראשיים לשוק הבלו-צ'יפ המשני העניק יתרון ניכר לבתי המכירות הפומביות, תוך הפיכתם מפלטפורמת שיווק לבמה בינלאומית לאספנים. מאזן "סגירת העסקאות" עבר מהגלריות למספר הולך וגדל של ירידי אמנות בינלאומיים, שכיום הם סוג של חנויות-על. הירידים הפכו לדרישת חובה כמעט, כאשר במהלך ימי היריד – המלאי, ההכנסה הפנויה, הכוונה לרכוש והתצוגה הפומבית של תרבות הצריכה מציתים את זירת האמנות ומצטרפים יחד ליצירת פרץ הכנסות.
אוצרת מז'נבה תיארה לאחרונה את התרשמויותיה מאירועי אמנות: "משבר בתפיסת התערוכה, הנעכרת על-ידי פוליטיקת הזהויות והלחץ להיות הכול עבור כולם, גורם ליצירה להיות נישאת על גבי המסר ולא להפך. אמנות הפכה לסוג של מטבע מבוזר שבאמצעותו אפשר לרכוש כרטיס כניסה למועדון הרכישות הגדולות והראוותניות ומקום שבו אמנים ואספנים כאחד מוגדרים 'לוהטים' וחשיבותם של האמן ויצירתו נעלמים".
הדו"ח מציין כי בסביבה "עסקית" זו, כלים פיננסיים חדשים חוללו מהפכה בדרך המסורתית להפקת נזילות מאמנות: בעוד שבעבר היה עליך למכור יצירה כדי לממש את ערכה הכספי, עתה הנכס האמנותי משמש בטוחה שבזכותה האספן יכול לקבל הלוואה בזמן שהיצירה תלויה לראווה בסלון. לדור החדש של אספנים-משקיעים באמנות יש דרישות לחדשנות פיננסית בזיקה לנכסי אמנות. כמענה לכך החלו בנקים פרטיים, מנהלי כספים ומשרדים משפחתיים להציע שירותי ייעוץ אישיים לרכישת אמנות, והללו משגשגים ויוצרים כללים ומטרות חדשים. עניין זה הוביל, בין היתר, להתמקדות ביצירות בלו-צ'יפ, שהן בעלות שווי גבוה וסיכון נמוך.
אנדי וורהול, "Campbell Soup", הדפס רשת, 1968
הביקוש המוגבר ליצירות הללו העלה את מחירן במהירות לרמות סנסציוניות, וההשלכות על עסקאות ועל תפיסות בנושאי האמנות לא איחרו לבוא. הבעיה המוכרת של אי-נזילות האמנות נפתרה על-ידי המעבר מהשקעות באמנות למכירה לנכסי גידור. שוק האמנות עמד על סדר היום כבר בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס 2015. בכנס זה טען הכלכלן האמריקאי נוריאל רוביני כי ענף האמנות הוא שוק עמום, ללא ערך פיננסי ברור, המועד ל"טרנדים, תשוקות, שגיונות והתפרצויות", עם "עיוותים" רציניים, שוק המועד להלבנת הון, להעלמות מס, למסחר במידע פנים ולמניפולציות במחירים. לדבריו, "נדמה שהאמנות סובבת סביב יופי, אך כעסק היא עמוסה בדברים מפוקפקים". 2 יותר מתמיד, הוסיף, אמנות בימינו "צריכה להיות מנומקת", לא רק משום שהקושי בהבנת האמנות המודרנית הוליד תיאוריה מקיפה שנועדה להסביר אותה לציבור הכללי (על-פי הגדרתו של ארנולד גהלן3), אלא גם כדי לנווט את הנרטיב הפיננסי הנוכחי.
בעולם ששוררים בו אי-ודאות וסובייקטיביות, מִספרים המגולמים במחירים ובנתוני מבקרים הם סמנים בעלי משמעות ועשויים להיראות כמציעים בהירות ויציבות. כפי שאמר האמן רוב שולט, "הדבר האמיתי היחיד ביצירת אמנות הוא המחיר".4 מדובר בסוציולוגיה מספרית, היות שמחיר האמנות אינו רק אמצעי מכני לספירה, אלא יש לו כוח משלו. נוסף לכך, מוסדות פיננסיים ייצרו יתרונות הנדסה פיננסית לשוק האמנות, והם מגדירים סטנדרטים בזיקה לנתונים מספריים אלו. בתוך זמן לא רב התפתח עולם האמנות ועבר מניהול עסקים בסיסי למדי לזירה חזקה ומתוחכמת שיש בה כמה פינות חשוכות.
עבור בעלי עניין רבים, העסקים מעולם לא נראו טוב יותר. כפי שמצטט אינווסטק, "מכירות יצירות עכשוויות הן יציבות והמחירים מעלים את מספרי המבקרים בכל שנה – תוצאה ישירה של פופולריות האמנות. לדברי Artprice.com, מחזור המכירות הפומביות בשנת 2017 עלה ב-5.3%, ארצות-הברית תפסה את מקומה של סין כשוק האמנות הגדול בעולם, ודו"ח דלויט 2017 לאמנות ולפיננסים מציין כי שישה משבעת מדדי האמנות העיקריים דיווחו על תשואות חיוביות, כאשר אמנות עכשווית מקנה שיעור צמיחה שנתי של 4.09%.5
לפיכך עולה השאלה, מדוע יש צורך לבקר את עולם האמנות בצומת הדרכים המסוים הנוכחי? התשובה טמונה בתפיסת הקריטריונים שההצלחה נמדדת על-פיהם, תפיסה העלולה להוביל להשחתת האתיקה התומכת ביציבותו של עולם האמנות. ריכוז כל הגורמים והכוחות האמורים יצר שוק היפראקטיבי עם טווח קשב קצר, הדורש "בידור קבוע". שוק זה כולל מספר מצומצם של אמנים-כוכבים המועדפים כמותגים בינלאומיים, ואלה נמכרים במחירים הנראים בלתי מוגבלים בשוק המשני. שוק זה גם דורש נוכחות של קהל נרחב, הגדל עוד יותר על-ידי גל גואה של תיירות אמנות בתצוגות שוברות קופות.
בהקשר זה עולות על הדעת תובנותיו של ולטר בנימין על השינוי בצורת האמנות בעידן השעתוק הטכני. בנימין טען כי תפקידה הבידורי של האמנות, שהוא בבסיסו חברתי, יחליף את ההתעמקות האמיתית ביצירת האמנות (פעילות שאינה חברתית). אם מטרת האמנות היא התבוננות עמוקה, כי אז המוקד הוא ביצירת האמנות עצמה. אם תפקידה של האמנות הוא בידורי בלבד, הרי שהעיסוק אינו ביצירה, אלא בקהל הצופה בה.
שינוי סדרי העדיפויות מאיכות, גיוון וחדשנות של תוכן תרבותי באמצעות אצירה שקולה לצריכה המונית של מוצרי קונסנזוס בינלאומי פגע במידה ניכרת במנגנונים שתמכו באמנים חדשים ובאמנים באמצע הקריירה, במוסדות אזוריים ובשווקים מקומיים. שינוי מרכזי הכוח וההשפעה הוא תוצאה של העדר נראות ושקיפות. מריאן גודמן, אחת הגלריסטיות המוערכות והמשפיעות ביותר בעולם האמנות בארבעת העשורים האחרונים, צוטטה ב"ניו-יורק טיימס" בשלהי 2016 והצהירה: "כסף מדבר יותר מאי-פעם. המכירות הפומביות טובות לעסקים, אולם אינני בטוחה שהן טובות כל-כך לעולם האמנות".6 באותו מאמר מצוין כי "בחודש האחרון בלבד, 18 יצירות מוקדמות יותר של גרהרד ריכטר, אחד הציירים החיים המוערכים ביותר, החליפו ידיים במכירה פומבית בניו-יורק בסכום הגבוה בהרבה ממאה מיליון דולר. ריכטר עצמו כינה מחירים אלו 'מוגזמים ללא תקנה'".
מבקר האמנות והפילוסוף האמריקאי ארתור דנטו התייחס ל"סופה של האמנות" בעידן המודרני – בגרסה משלו להיסטוריה הדיאלקטית של האמנות של גיאורג פרידריך הֵגֶל – שמיצתה את מחזוריה. לדעתו, האמנות החלה ב"עידן של חיקוי, ולאחריו עידן של אידיאולוגיה, ולאחריו העידן העכשווי הפוסט-היסטורי, שבו, בסייגים מסוימים, הכול 'הולך'… בהתחלה רק חיקוי היה אמנות, לאחר מכן כמה דברים היו אמנות, אולם כל אחד מהם ניסה לחסל את מתחריו, ולבסוף התברר שאין אילוצים סגנוניים או פילוסופיים כלל. יצירות אמנות אינן צריכות להיות בצורה מסוימת. וזהו ההווה, ועלי לומר, הרגע האחרון של הנרטיב העליון. זה סוף הסיפור".7
מחברי הדו"ח מציינים כי בעודנו עוברים ממוסדות אמנות ציבוריים למודלים פרטיים ותאגידיים של ממשל ומימון, שוק האמנות ממשיך להתפתח. כדי להציל את מה שהוא בעל ערך ויקר ערך – הן פיננסית והן תרבותית – יש ליצור מחדש מערכת אקולוגית בריאה לאמנות. לשוק האמנות המודרנית והעכשווית היה בשנים האחרונות תפקיד חלוצי בהצבעה על מגמות, ובאמצעותו היה אפשר לאמוד את בריאותה הכוללת של המערכת האקולוגית של האמנות. שוק האמנות המסחרי מסתמך על מוסדות תרבות חשובים כדי לתקף את היצירות הנמכרות, והמוזיאונים ימשיכו לקיים קשרים פוריים עם סוכנים מסחריים, אך בה בעת יש לעודד את המוסדות לאזן את הדרישות הפיננסיות כך שיעמדו בכללי אחריותיות ציבורית ואינטגרטי מקצועי. לשם כך יש להסתייע בתורמים, באספנים, במומחים בתחום האמנות ובאמנים העונים לאתגרים שבפתח, כשהמטרה היא ליצור מערכות חדשות של מינהל אמנות. בצומת דרכים זה נדרש לקיים שיתופי פעולה יצירתיים ותקשורת פתוחה בין כל בעלי העניין – מוסדות פיננסיים, תאגידים, מוזיאונים ומוסדות אמנות – כדי לבטא במשותף חזון בר-קיימא לעתיד עולם האמנות בחברה.
ד"ר מילי פרי חוקרת את שוק אספנות האמנות בישראל ובעולם, יועצת חדשנות באיחוד-האירופי ומתמחה ביישומי בלוקצ'יין באמנות ובנמלים חופשיים למטרות אמנות.
מקור:
Montabonel, S., Vives, D.: When Financial Products Shape Cultural Content, by Art Institutions of the 21st Century for Alaska Editions, London, 2018
הכותבת יכלה פשוט לשים את התאור שלה בתחילת הטקסט במקום לשבת ולתרגם בכזה מאמץ נוטף זיעה את הדולהצםוי לעוס מוכר לכל תינוק בניו יורק ומתבסס על אמונה שיש דבר כזה איזו מערכת אקולוגית אתית או וואטאבר
רצית שיישעו שאת מתעסקת בבלוקצ׳יין וקשורה לאיזה משהו של ארגון עם המעלה אירופה בבקשה ערב רב עזרו לך
רונילי הרבליי
| |בעידן השעתוק הדיגטלי, בלוקצ'יין הוא תשובה טובה לעולם האמנות.
אולי
| |כשמישהו כותב כך:
"מטרת הדו"ח היא לנתח באופן מושכל ואחראי את הנעשה בשוק האמנות ולמסור לציבור פרשנות מקצועית, נטולת מיתוסים וחפה מאינטרסים" – זה נראה חשוד. כולנו חלק ממערכת של תפיסות.
אא
| |