"The Voices" (הקולות) היא יצירה לשתי רקדניות ושלוש זמרות, ואולי ההפך. מאי זרחי (כוריאוגרפית) ומיכל אופנהיים (אמנית קול), שזו יצירתן המשותפת השנייה, יוצרות עבודות שמאחדות קול ותנועה, שירה ומחול. העבודה עלתה במופע בכורה בספטמבר 2017 בפסטיבל "צוללן", ובאחרונה הוצגה בגרסה מותאמת במרכז לאמנות עכשווית CCA בתל-אביב ובירושלים במסגרת מרכז מחול-שלם.
ההופעות התקיימו ערב נסיעתן של השתיים להופעות בצרפת. מעטים האמנים המצליחים להריץ בישראל מופע. לרוב תעלה כל יצירה כחמש פעמים בלבד. הסיבה העיקרית לכך היא שבכל מופע האמן מפסיד כסף. מערכת תקציבי המחול בישראל מאורגנת כך שעבור היוצרים העצמאיים והלהקות הקטנות – אלה שעל-פי רוב יציגו דווקא את האמנות פורצת הדרך – יצירת המחול אינה רווחית. מכך נגזרות דרכי העבודה, המובילות לא פעם לכך שמחול נתפס כתחביב. מעטים היוצרים שמצליחים לחצות את חומת התקציבים הדלים ולעבוד "כמו באירופה", משמע להתייחס ליצירת מחול כאל מקצוע שניתן להתמסר אליו ולהתמקצע בו. כאלה הן מאי זרחי ומיכל אופנהיים, שהיצירות שלהן משובחות לא רק בזכות הכישרון המגולם בהן, אלא גם משום שהן פירות של עבודה רציפה ורצינות אמנותית.
לאחר הצפייה ב"קולות" שוחחתי עם היוצרות. שאלתי אותן אם לדעתן הן "פיצחו את המערכת". זרחי השיבה: "אנחנו מאוד לא מחובקות תקציבית-מוסדית, אנחנו סוג של ממזריות. העבודה הזו נתמכה על-ידי כל מיני קרנות כמו פיס, רבינוביץ', המפעל לפרויקטים מיוחדים בתל-אביב, אבל מוסדית – מינהל התרבות – אין לנו תמיכה. אני גם לא חברה בעמותת הכוריאוגרפים. זה סוג של הישרדות. אני באה מהרגלים אירופיים של עבודה, וזו תעלומה מבחינתי, איך בדיוק שורדים מעבודה אמנותית. אני לא מרגישה שפיצחנו את זה או שהצלחנו בינתיים לחיות מזה כמו שצריך. זה דבר לא מכניס, כל הופעה היא הפסד, זו המציאות".
מתוך "The Voices", מיכל אופנהיים ומאי זרחי, צילום: תמר לם
הבחירה של זרחי לתאר את העבודה שלהן כממזרית מתאימה לא רק לאופן שבו הן מתארגנות תקציבית, אלא גם לאופי יצירותיהן, שהן בנות-כלאיים של אמנות המחול ואמנות הקול. בהתאמה הן גם מציגות את יצירותיהן בחללים כמו מוזיאון תל-אביב והמרכז לאמנות עכשווית, ולא רק על במת התיאטרון.
ב"קולות" צפיתי כשהועלה ב-CCA. החלל של המרכז לאמנות עכשווית אינטימי, יש בו מעט מקומות ישיבה לקהל סביב, והמופע מתחיל בחושך כמעט מוחלט. לאט-לאט נשמעים קולות ואפשר לחוש את התנועה של הנשים בחלל. סיקוונס הפתיחה ארוך מספיק דיו כדי שהעיניים יתרגלו, ומדי פעם ניתן להבחין ברגליים או ידיים שנעות יחד עם הקולות. לאחריו הצופה כבר מוכן לקבל רקדניות שמייצרות קולות וזמרות שמחוללות, והאור עולה כדי שנוכל לחזות בגופים הנעים. זרחי ואופנהיים אינן מעוניינות בפרובוקציה או בשבירת כלים/מוסכמות רעשנית; הן חותרות לשימוש מלא בגוף האנושי ביצירת אמנות שבסיסה קול ותנועה.
גם ב"כן", יצירתן המשותפת הראשונה משנת 2015, הן בחרו לפתוח את העבודה במעין פרולוג שמכין את הקהל, "מחמם" אותו; הן שיחקו משחק של חיקוי מקצבים וקולות בין קבוצות שיצרו בקהל, וכך מיקדו את תשומת לבו בסאונד ובאופן שבו הוא מהדהד בחלל וביחס לגופים הנמצאים בו. לאחר שההבנה הזו שקעה, לקהל היה מפתח לחוויה של המופע, שהציג שתי נשים שנעות ומפיקות קולות בו בזמן.
מדוע בחרתן לתווך לקהל את היצירה, ללמד אותו, לרכך את המעבר לתחילת המופע?
אופנהיים: "קיימת בחירה פדגוגית מודעת, שמשתפת את 'ארגז הכלים שבו נשחק היום' בשתי העבודות, וברובד השלד בהחלט אפשר לסמן אותה כמשותפת לשתיהן. ב'כן' כמה מהכלים היו הדהוד מהחלל עצמו בין קירות החלל והתקרה אל הגוף וחזרה אל החלל. היצירה התקיימה במרחב רחב של מוזיאון תל-אביב, שאיפשר הדהודים מגוונים בחלל. הפרולוג ב'כן' הידהד בעבודה ורמז להזמנה פיזית. הקהל היה יכול לזהות את התבנית שלמד בתחילת הערב, ואם רצה, היה יכול להצטרף.
"הפרולוג ב'הקולות' מסמן כניסה חווייתית בלתי אמצעית. החושך מאפשר מרחב ללא זמן, גבול או היררכיית קהל-מבצע, והוא מזמין את הקהל להתחיל מבפנים (מערה, בתוך הגוף וכו') על-ידי כך שהוא מפנה את תשומת לבו ראשית לאוזניים. הפדגוגיה בקולות היא כמו לתת מפה לקהל שיכולה לאפשר לו לצלול ולא להצטרך אותה, להזמין אותו לחוויה קולית ופיזית שתתחולל בתוכו גם אם הוא לכאורה פסיבי".
זרחי: "בשתי העבודות, ובעבודות באופן כללי, יש את תחילת העבודה, שהיא סוג של תווך בין החיים מחוץ למרחב הבימתי לבין הכניסה לעולם של העבודה, ואני תמיד מסמנת את הזמן הזה שבו עלינו להוביל את הקהל אל תוך הלב של העבודה. זו כניסה מהחוץ לפנים, תיווך. מעבר לזה, במקרה של 'הקולות' הפוקוס שלנו היה על הקשבה, שיש משהו בשימוש באוזניים, בניגוד לעיניים, שהוא מיידי, שאין לנו בחירה, והגוף מיד מגיב לזה. כשמתנגנת מוזיקה אנחנו משתתפות מיד ואין לנו בחירה מושכלת. זה סוג הצפייה שרצינו להזמין ב'קולות'; הצופים נמצאים בתוך העבודה, ואחר-כך, כשהם מתחילים גם לראות, העיניים הן סוג של אוזניים, משהו לא מושכל, עיניים חשות ומקשיבות יותר מאשר רואות דימויים ומנתחות אותם".
מדוע בחרתן לעבוד עם נשים בלבד?
אופנהיים: "הבחירה בקולות נשיים היתה הרחבה טבעית מדואו נשי למקהלת נשים. הבחירה הזמינה עיסוק בקול הנשי וברצף האפשרויות שחורגות מהמושג 'הקול הנשי' על-ידי מנעד רחב של מרקם קולי. עיניין אותנו להתעסק במגוון או רצף של קול נשי שחורג מגבולותיו. הרחם עצמו הוא רק אחד מהחללים המהדהדים, אבל אלמנט הרחמיות הוא פעולה הכרחית בעבודה, הישארות, שהייה בחללים השונים בגוף, שבחלקם רוקמים את הכוריאוגרפיה והתנועה של הקולות".
זרחי: "הבחירה בנשים היא מודעת, מובחנת ומטופלת מכיוונים שונים. השאלה שהיתה מאוד נוכחת מתחילת התהליך היא מה זה להיות אשה נוכחת וקולית מול קהל. יש היסטוריה מאוד ארוכה של מקרים שבהם זה לא היה מובן מאליו בכלל, ואנחנו מנסות להראות מה זה to own your body in front of people. לכן היה ברור שזו תהיה מקהלה נשית, שהספקטרום מבחינה קולית בא לידי ביטוי בסוגי הנשים על הבמה. הרצון היה שלא תהיה זהות בין סוגי הגופים הנשיים על הבמה או מגוון אופציות של נשיות. זו גם תגובה לסוגי הנשיות שכל הזמן מוכרים לנו בתקשורת. רצינו לאתגר את התפיסה של מה זה נשי ומה יכול להיתפס כנשי. ולכן אנחנו עובדות עם מנעד שבין קול נמוך באסי לבין גבוה וחייתי – כולם הם גוונים שונים של נשיות שהיא אנחנו – ומתוך זה להגיד נשיות מהי. לא נוכל להגדיר. זאת הטענה שלנו. המטרה היא לא להביא תזה על נשיות מסוג מסוים שהיא מגוונת, אלא שאין אפשרות להגדיר, והניסיון להגדיר מהי נשיות הוא כבר בעייתי.
אנחנו כן יכולות להגיד כאנקדוטה שכשהתחלנו להזמין קהל לפני הבכורה בצוללן לצפות בראנים ראשונים של העבודה, והיא היתה פנימית ושברירית עדיין כי לא חשפנו אותה קודם, שמנו לב לנטייה מאוד ברורה של כולנו לעלות לקולות נורא גבוהים או נורא סובלים. אפשר לגזור מזה משהו לנשיות, אבל מה שמעניין אותי הוא שכקבוצה של נשים, כשהיינו במקומות לא נוחים או לא מוגדרים, כולנו ברחנו לשני המקומות/קולות האלה. וזה הפך לאינדיקציה בשבילנו למתי אנחנו בעבודה ומקורקעות ומתי לא נינוחות. תוך כדי שעבדנו על העבודה יצא העניין של me too, ואני מרגישה קשר, אנחנו פועלות גם מתוך תחושה חברתית מסוימת".
מתוך "The Voices", מיכל אופנהיים ומאי זרחי, צילום: תמר לם
ב"הקולות" הנשים מבקיעות את הקול מתוכן במאמץ ובהנאה. תנועת הגוף תומכת בפעולה הזו ואף יוצרת אותה, ולעתים מגיבה לקול; אין היררכיה בין תנועה לקול. לעתים יש רצון של הגוף לשחרר את הקול ולעתים הקול מתפרץ ומכניע את הגוף. לאחר זמן מה הגוף נדמה כחלל שכל תפקידו לאפשר תנועה של הקול בתוכו, כלומר תנועה של אוויר שמייצרת את הקול באמצעות החללים של הגוף.
תהליך האיון של הגוף יוצר חוויה רוחנית, שכאשר חלקתי אותה עם היוצרות, אופנהיים הוסיפה: "בעבודה קיימת האפשרות להרחיב את המושג של הקולות והגוף על-ידי הפרדתם ועל-ידי חיבורם. כיוון שיש להם נוכחות בחלל עם גוף ובלעדיו, באור או בחושך, הם מזמינים ליחסים מגוונים עם הגוף הרוקד ועם הקהל. לפעמים הגוף מתווך, אבל לפעמים הגוף הרוקד והגוף השר של אותה מבצעת מקיימים דואט עם עצמם. מכאן שברגע שיש חמישה קולות וחמישה גופים, יש בעצם מקהלה של עשרה מקיימים ואפשרויות תזמוריות מגוונות. הרוחני, או הרוחי, אם נרצה, קיים בצורה בלתי אמצעית. אפשר לומר שהעבודה מתנהלת בכל הרמות, הפיזי, הנפשי והרוחי. חלק מהפרקטיס הוא היחסים בין כל הגורמים, בין היומיומי לרליגיוזי. בין החומריות של הגוף לבין מה שאנחנו חושבים/מדמיינים שהחומריות של הנשמה והקולות שמתווכים ביניהם היא".
מה המוטיבציה שלכן ליצור יחד?
זרחי: "החיבור בינינו נוצר כשראיתי את יעל מופיעה ב'ארנבת מרץ' בכלים עם טריו אקפלה קולי, וכשראיתי את זה הרגשתי שהיא עושה מוזיקלית מה שאני רציתי לעשות פיזית; חתירה לאינטימיות, לקרבה דרך המדיום, לסוג של שבריריות חזקה או פגיעות. והרגשתי שבאופן שהיא התייחסה לקול היתה התייחסות כבר לגוף – באיזה אופן הגוף נמצא שם. וזה פגש את האופן שבו אני עובדת, כי אני נובעת מגוף, אבל תמיד היה צבע של קול כחלק אורגני מהתנועה והתייחסות לגוף על במה אצלי. ומשם התחלנו לעבוד. התחלנו רק שתינו, בנינו את היום בסדנה שהיינו נותנות זו לזו, ואז זמן משותף שבו פיתחנו חומרים שנבעו מתוך מה שקרה.
"בתחושה שלנו, עם ההתמקצעות באה ההיפרדות של מדיומים שונים, אבל במקור הם מחוברים. כדי להפיק קול יש התגייסות פיזית שאפשר להיות מודעים אליה או לא, ובתנועה יש נוכחות נשימתית. אנחנו מחפשות חיבור או דיאלוג בין שתי הצורות האלה כשאנחנו חובקות גם את ההיפרדות שקרתה. מעבר לזה, אני חושבת שהחיפוש הוא מאוד על בין-לביניות. יש איזו חתירה בעבודה שלנו של לא להיות מקוטלגות כזה או זה, ואנחנו רוצות ליצור מקום שבו לצופים לא קל למקם את עצמם והם נאלצים להתמודד עם השהיה של מסקנה או קטלוג, מתוך תקווה שזה יעורר אותם לחשוב קצת יותר, להרהר ולשהות באי-נוחות עוד רגע".
