ההחלטה השבורה של אילן איטח

אקסודוס

הביטוי "אקסודוס" בלטינית שאול מיוונית. אקס משמעו חוץ ו(או)דוס משמעו דרך; ביטוי לשוני ניטרלי, חגיגי משהו, שמובנו "יציאה לדרך", אבל בהתחשב בפריטת הנושא לאירועים היסטוריים ונפשיים המטופלים בסדרת הציורים של אילן איטח, המוצגת בימים אלה בספרד, אנו שומעים גם את נרדפיו הכאובים והלא-ניטרליים של המושג: גירוש, הגירה, גלות, מסע, אודיסיאה, נדודים, נסיגה, מקלט, חזרה/שיבה נצחית ועוד, וגם, כינוי אוניברסלי מקובל ל"יציאת מצרים" ולספר "שמות" במקרא, המספר ביציאת מצרים. ומדרשו: כל "יציאה לדרך" נרדפת בסופו של דבר על-ידי נרדפי המושג. ולכן, בין האקס-חוץ לבין ה(א)ודוס-דרך של מרכיבי המושג, יש להדהד בציור את כל הפערים שבין עובדת היציאה לדרך לבין סיבותיה ומניעיה הקיומיים, האידיאולוגיים והמוסריים; בין מקום העדנה או העבְרה הממשי שממנו יוצאים לבין ה"מקום" המובטח או המאוים שאליו נעים ושואפים להגיע; בין המצוי של היוצא לדרך לבין הרצוי המדומיין של המהגר, ובין אלה לגורל שהדרך עצמה מקריאה בדרכו, לטוב ולרע, יהיו אשר יהיו סיבות היציאה לדרך.

איטח מניח את המונח היווני המצומצם והמזוקק בניטרליות שלו כתביעה למשמוע קיומי של עובדת ה"אקסוד" הגורלית והמחזורית כשלעצמה, כפי שהיא מתגלה בגורל האנושי, כשם שכל כולו של המיתוס של סיזיפוס בעיני אלבר קאמי מסתכם בצורך למצוא משמעות בגלגול סלע אל ראש ההר ודרדורו חזרה, וחוזר חלילה.

12 ציורים במספר, כמספר 12 מולדי הירח בשנה, 12 המזלות בגלגל או כנגד 12 שמות השבטים – כך או כך מדובר באחד המספרים הטיפולוגיים והפולחניים המובהקים ביותר ביהדות וברבות מתרבויות העולם. 12, אולי כדי להדגיש את הגורליות המחזורית ללא מוצא של קללת האקסוד השתולה עמוק בכל ממדי הקיום של האדם – המיתולוגי, ההיסטורי, הכללי, הפרטי, הפילוסופי, המיסטי, הפסיכולוגי, הביולוגי, המנטלי, החברתי, הדיסטופי והאוטופי. ציורי איטח נעצרים בכל אחת מתחנות האקסוד הללו ויוצרים אלה עם אלה דיאלוג המהדהד את הגניאלוגיה של את כל אחד ואחד מממדי האקסוד הללו.

האקסוד כאחת משאלות ההתחלה הגדולות

מחרוזת ציורי האקסוד של איטח עזים ומישירים מבט, שואלים אבל לא מתחכמים ולא דיאלקטיים, שופעים בחום אנושי מלא בדאגה. ההומניזם הציורי שלו ישיר, גלוי, ללא רבב, ללא כל אירוניה או ציניות מהופכת. כמו ב"מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס, כמעט בכל אחד מהציורים הצייר והמלאך הטוב הנאבק במלאך הרע הם אחד, סמוכים מאוד למהגרים הגולים, מטים להם אוזן ותומכים בהם. הצייר הוא מלאך והמלאך הוא צייר, מימינו מיכאל ומשמאלו גבריאל.

אפילו הזוג בציור "פליטים במנוסה" (ציור מס' 1), זוג שאנן היושב לשתות קפה ממש על דרכם של הפליטים היגעים, אינו מסתמן כהתרסה ותוכחה בהכרח (וודאי שגם זה שם) יותר משהוא מעלה תהייה על הגורל האנושי עצמו: אפשר שזוג זה אינו אלא אותם מהגרים עצמם הנעים עתה על פני דרך הנדודים הרצופה הזיות וזכרונות מעבר קרוב. סערת הטורנדו המתרגשת מאחור מאיימת על שני העולמות כאחד, והניגודים לכאורה בין מקום וזמן ובין הצבעוניות החוגגת של הזוג לבין כל הרקע האפרורי האבל הם ניגודיה של אותה מציאות עצמה. האין מוראותיה של כל גלות מתעצמים על רקע מראות השקט והבטחה שקדמו לסערה?

אכן כן, בציור "משפחה ואלוהים" (ציור מס' 2) אנו מהססים למראה משפחה הנחה לה בצד הדרך. זו נדמית מנוחה רגילה של משפחה בשעת טיול שבת בנחל, אם כי דמות האם הנושאת את תינוקה מעוררת את חשדנו. בהביטנו בדמות האלוהים המשקיפה בבעתה במשפחה מן העבר השני, אנו מוצפים דאגה: הנחל התמים נראה עתה כמעבר "יבוק" צר שהולך וסוגר על המשפחה, וחרדת האלוהים אינה אלא שיקוף של המאוים הבנאלי האורב בכל עת לקיום האנושי. הרגש הקיומי הזה משליך מיד אל שאלת ההתחלה או המקור (אלה אינם חופפים בהכרח), שכן בניגוד לסיזיפוס, המייצג מיתוס וגורל, "אקסודוס" במקור אינו אלא מושג ניטרלי שהפך למיתוס כלל-אנושי של התחלת נסיון המגורים וההיאחזות של האדם במקום כלשהו בעולם וההכרח הנצחי המחזורי לקום ולהגר ממנו אל מקום אחר, טוב יותר, יש לקוות.

"משפחה ואלוהים", אילן איטח

איטח אינו מציב שום סדר היררכי בשאלת המקור וההתחלה של "אקסודוס", ולא בכדי. במחרוזת הציורים אנו מבחינים בארבע אפשרויות מקור או התחלה שונות לפחות: המיתולוגית-אוניברסלית, "אדם וחווה, אקסוד ראשון"; המנמו-היסטורית עברית-יהודית, "מבצע משה. יהודים מאתיופיה חוצים את סודאן"; האישית-גניאלוגית, "הצייר יוצא מהסטודיו לקול שורשיו שיוצא מבחאר, ספרד, למרוקו"; והרביעית, הקיומית, "משפחה ואלוהים", המתכתבת מבחינה תמטית עם כל האחרות ותוהה עליהן.

למשל, "יציאת מצרים" מיוצגת בציור "מבצע משה" (ציור מס' 3) ברגע של הרכבת זיכרון קונקרטי מאוחר של קהילת האתיופים העבריים על זיכרון תרבותי כלל-יהודי, בעוד ש"משפחה ואלוהים" מתכתבת מבחינה תמטית עם מיתוס הגירוש הפרימורדיאלי האוניברסלי של אדם וחווה מחד, ומבחינה ציורית עם "יציאת מצרים" המנמו-היסטורית, מאידך. והשאלה העולה מהציורים ממילא היא האם חוויות ההווה מעצבות את הבנותינו את העבר, או שלזיכרון התרבותי שלנו יש השפעה על חיינו בהווה, והבנותינו את העבר מעצבות את גורלנו בהווה.

"מבצע משה", אילן איטח

אקסודוס וצדק

כאמור, תחת הנושא אקסודוס – יציאה לדרך – המיתולוגיה וההיסטוריה (האומנם ניתן להפריד בין השתיים?) האוניברסליות והיהודיות בציוריו של איטח מתגלות כסאגה בלתי פוסקת של גירושים, יציאות לדרך, הגירות וגלויות כפויות או מרצון, נדודים, מסעות וחניות ביניים רוויות לבטים, חרדות ותקוות, בדרך אל הארץ המובטחת. נדמה כי מעולם לא היו מיתולוגיה והיסטוריה דבוקות זו לזו ומגשימות זו את זו כבתופעת האקסודוס האוניברסלי בכלל והיהודי בפרט. דרך מבטו החרד של האל, מבט ראי אנושי, על "המשפחה הקדושה", איטח תוהה על הדינמיקה בין השתיים: האם הפטליזם של החזרה ההיסטורית מייצר מיתולוגיה/נבואה שמגשימה את עצמה, או שמא המיתולוגיה היא מין הכרח מסתורי שמתיך את ההיסטוריה ומזכך אותה לקראת תקווה וקיום מוסרי נעלים יותר?

מתוך כך עולה המחשבה שסדרת הציורים של איטח הולכת ונטענת במשהו שחורג בהרבה מרפרזנטציה מחזורית של גורל אנושי הכלוא בין מיתוס לחזרה נצחית. שהרי אין מדובר בהתבוננות באיזשהו טבע אנושי מוזר ופטליסטי, חריג, באקסודוס על נרדפותיו הרבים, הקיומיים והפוליטיים. למעשה, באווירת הלילה הארוך השורה על הציורים הללו, מעבר לתביעה הדחופה לקיום, בעצם היציאה הנחרצת לדרך משתחררת התביעה האנושית הנשזרת בכל הגלויות כולן: התביעה לצדק. הציור של איטח יוצר קשר פנימי עמוק בין היוצא לדרך על פני גבולות, מעברים פרוצדורליים וחוקיים, מרחבים ואזורי שפיטה שונים, שטחי הפקר ושממות אדם ואלוהים, לבין התביעה הבלתי אפשרית לכאורה לצדק.

על-פי אלבר קאמי, שכמו מחווה בידו על כפילות של "גירוש" קיומי בתוך היסטורי, בציור "לידה על סיפון האקסודוס" (ציור מס' 4) האפשרות לצדק טמונה דווקא בחילוץ המשמעות האנושית הקיומית מתוך הכלא של החשיבה המיתולוגית והתיאולוגית, הגורלית. מחוות הבכי והצעקה של האשה מן העבר האחר של הציור היא תביעה לצדק שאינו מתנסח בשום חוק; הבכי והצעקה הם-הם תביעה לצדק שמעבר לחוק, כל כולם שרויים בלילה של הציור. כך הוא בציור קורע הלב "תקווה של לב האנושות", וכך הוא בציור "מבצע משה", בשניהם נעשית פנייה אנושית אל סמל עץ החיים, אבל גם יודע טוב ורע, משאלת אנוש מקדמת דנא.

"לידה על סיפון האקסודוס", אילן איטח

גלות והגירה של הציור

"אקסודוס" כתמה אוניברסלית בציור לא היתה נפוצה מאוד בעבר, אך אין ספק שב-100 השנים האחרונות היא היתה לאחת מהתמות הגדולות והנפוצות ביותר של האמנות בכלל ושל הציור בפרט, לצד "נוף", "טבע דומם", "עירום" או "מופשט" המסורתיים, שבראייה פוסט-מודרניסטית אינם אלא מושגים ודימויים נרדפים לאותו עולם שהיה כבר וממילא שרוי ב"הגירה" תמידית, אבד, חומק ונמצא בתהליך של התפוררות. כך או כך, יציאה לדרך, גירוש מ, בריחה מפני, הגירה אל, נסיגה מפני, תנועה אלי, גלות, הגירה והזרה הפכו למציאות הקיומית, החברתית והתרבותית הבולטת ביותר של החברה המודרנית, והיא רק הולכת ומתעצמת בהקשרים חיוביים ושליליים של הכפר הגלובלי העכשווי.

לכן, מתחת לכל שאלות ההתחלה שהעלינו לעיל בציור של איטח, אפשר לקרוא את תנועת האקסודוס בעת הזאת גם כמצב אנושי בסיסי של הצייר עצמו ושל הציור ממילא. הרי יותר מכל המקצועות הרומנטיים, הציור שימר לעצמו את הדימוי (ואת האינסטינקט הממשי) של ההתענגות האינפנטילית או של הזיכרון של עדן ושל מעדנות. מלכתחילה הציור קשור לכאורה בחיים הטובים, בהלל ושבח, בליטורגיה מלאכית. הציור הוא פנטזיה של שיבה ולא של יציאה, ואולם ב"דרך" – ולעולם לא נבין כיצד נמצאנו פתאום כבר על הדרך – העניינים משתבשים, הדרך מתגלה כמבוך, כשיבה שמתהפכת שוב ושוב ביציאה מחדש אל הדרך.

הנה, בציור "הפרידה של זוג אוהבים" (ציור מס' 5) הצייר שלבו עליו טוב מתייצב עם כנו בקצה חורשה על גדות נחל מפכה ומעליו גשרון נאה. לבושו ההדור והחגיגי כאילו מעיד על זמן ופעילות בשומים שבין הגראס מטינה לבין אפריטיף של בין הערביים. שכן פעולת הציור, הזמן שלו, אינו "ציור" הנוף אלא התאחדות עימו, לכן הצייר וכנו אינם אלא מעין סועד ושולחנו הערוך, ניזון מהנוף בתוך הנוף. מלכתחילה אין כוונתו של הצייר אלא לצייר "נוף", והנוף, כל נוף, ובפרט זה שלפנינו, אינו אלא פינה בעדן, וייתכן שאפילו הדמויות הפוסעות/נחות שמתגנבות על הגשר אינן אלא הכפלה רבת חסד של רוחו הטובה של הצייר. אז כיצד צצים להם בזה הפרידה ושברון האהבה המהפכים את קערת הציור על פיה?

5. "הפרידה של זוג אוהבים", אילן איטח

שאלה טובה, ובה טמון לדעתי סוד הציור של איטח בכללו. הבו-זמניות של חללים וזמנים וממדים של קיום/הוויה/מהות בציור של איטח הם סוג של אקסודוס כפול ומוכפל, וכאילו חסר מוצא וחסר מנוחה. היציאה מהחיים שהשתבשו ונמצאים בתאוצה של שיבוש אל עבר אי המבטחים של כן הציור תחילה ושל הציור לאחר מכן, שבו לכאורה ייעשה עכשיו סדר במעשה בראשית, מתבררת עד מהרה כמלכודת דבש הזויה בדרך אל מערבולת של תנועות הגירה וגירוש שחודרים כמעט אל תוך כל נוף באשר הוא. איטח עוזב את מקומות אי-הנחת הבטוחים של הציור – נוף, עירום, טבע דומם – ויוצא אל מקומות חוסר המנוחה הממשי של הקיום האנושי. בציור הזה אין "מקום", אלא מקומות שנודדים ומתכתבים אלה עם אלה דרך הנדודים; אין "זמן" אחד רציף ועקבי, אלא תמיד זמנים רבים ומסוכסכים; אין "חלל" אחד, אלא חללים רבים (תרתי משמע) המהגרים, לפחות בזכרון המהגר, אלה אל תוך אלה; אין "טכניקות", אלא סגנונות שמתעמתים זה עם זה, מחללים ומקדשים אלה את אלה חליפות ומייצרים מורכבות של משמעויות.

כך עד מהרה מתברר כי סדרת הציורים של איטח היא עצמה אקסודוס בין אקסודוסים, תנועת רצוא ושוב מבוהלת ובלתי פוסקת בין המחוזות ההיסטוריים הממשיים לרגעים המנטליים של ההגירה והגירוש. יתרה מזאת, מעשה הציור עצמו מתברר כיציאה לדרך ממשהו שרק הציור המתהווה לנגד עינינו יגלה לנו בדיעבד את אופיו ואת יעדו. בכך, באופן די מפתיע, כל אחד מהציורים הללו מחזיק בתוכו הווה שכמו הולך ונמשך ומתקיים בזמן אמת, וממנו ניתן לנוע כבמין הנפשה של ה"משך" בכללו אל העבר הנחזה ואל העתיד המנובא.

פרדוקס האקסודוס

על אף שה"אקסוד" או ה"הגירלות" (הגירה וגלות) הם תנועה מוודאות לאי-וודאות, לפעמים נוראה, היא תמיד מניחה ביסודה, כתקווה, גם תנועה לקראת ארץ מובטחת או אוטופיה. עקרון התנועה מהגירה לאוטופיה ומאוטופיה למולטי-אקסודוס מובע באופן מושלם במיתוס בבל, שבו עם הנוודים שואף ליצור מציאות שבה יש רק שפה אחת, דברים אחדים, עיר אחת ומגדל אחד ויחיד שראשו בשמיים. האם האלוהים הוא זה שבילבל את תוכניתם והפיצם לכל עבר, או שמא הבלבול הוא עקרון פנימי ומהרס של כל אוטופיה? שכן המהגר או הגולה, המגיר ומגלה עצמו לארץ לא נודעת, יוצר תנועה של דחיקה היוצרת בתורה תנועת הגירה פוליטית ותרבותית, ולעתים אף ממשית, בתוך ארץ היעד עצמה. המהגר והגולה אינם "כמים בתוך מים", ועל אף שבתנועת ההגירה משהו מתוכם נסחף ונמהל בדרך, עדיין נותרת תמיד שארית המתמידה את תנועת ההגירה. לכן עידן ההגירות העצומות של תחילת המודרניזם היה גם לעידן האוטופיות הגדולות, הממשיות (קומוניזם, פשיזם, קפיטליזם) והמדומיינות בספרות ובאמנות. הארץ המובטחת או האוטופיה הן בעצם מושגים ששואפים לטהר את המציאות מאפשרות נוספת של אקסוד או "הגירלות".

אך למרבה ההפתעה, איננו מכירים תיאור של אוטופיה או ארץ מובטחת שאינו מעלה על הדעת האנושית קלאוסטרופוביה מיידית, חרדה עמוקה שגיבוריה העיקריים והמודעים אחוזים כל כולם באובססיית המנוסה וההגירה. באינטואיציה שלנו אנו מבינים שיהיה אשר יהיה טיבה של הארץ המובטחת, המרחק בינה לבין גיהנום עלי אדמות כמעט שאינו קיים. עמוק-עמוק בתודעתנו אנו סבורים שעולם ללא אקסוד או הגירלות הוא הגיהנום בכבודו ובעצמו. הנה הפרדוקס.

כבשאלות ההתחלה, כך בשאלת האוטופיה – אילן איטח אינו מכריע, ורק מציב את השאלה הגדולה. בין "האי של האינדיבידואל" לבין "התקווה של לב האנושות" מוצבת השאלה הנצחית והבלתי פתורה של היחס הנכון בין הפרט לכלל, בין האינדיבידואלי לבין הסוציאלי, השאלה הבלתי פתורה המונחת בלבה של כל אסכטולוגיה או אוטופיה. ובכל זאת, בגלל ריבוי היסודות והסמלים ההומניסטיים בציוריו של איטח, דמויותיהם הבוטחות של אנדרה מאלרו ואלבר קאמי, "ההחלטה השבורה" של הצייר המניחה תמיד שבר בציור, עץ משאלות החיים יודע טוב ורע, המלאכים הנאבקים תדיר בין דין לחסד ולצדק ודמות האלוהים כדמות ראי של האחר האנושי – כל אלה מאפשרים לנו להסיק שאיטח בוחר לעגון ביסוד הערמומי והאנושי ביותר של האדם: השאלה.

"אקסודוס" מוצגת בחלל התערוכות של בנק Unicaja, בעיר חרז דה לה פרונטרה באנדלוסיה, בשיתוף משרד החוץ הישראלי במדריד. זו תערוכת היחיד החמישית של איטח בספרד. בישראל הציג, בין השאר, בגלריה טובה אוסמן ובמכון סרוונטס בתל-אביב, במכון הצרפתי ובכנסייה הסקוטית בירושלים.
נעילה: אוקטובר 2018