תערוכתה של צפיה דגני בסדנאות האמנים בירושלים, "חלק ונחלה", היא תערוכה מוזרה, החורגת מנוף התערוכות המקומי. בחלל מוחשך מוצבים אובייקטים משונים – מעין קופסאות-רהיטים ירקרקות שהצופה יכול לפתוח ולקפל חזרה. בתוך הקופסאות הפופ-אפיות מתגלים דימויים מוזרים אף יותר – צילומים קולאז'יים של חללי פנים ביתיים המתעדים קומפוזיציות משחקיות, כגון מגדל רהיטים או דמות המתחבאת מתחת לשטיח העשוי מעור פרה. לאחר המעשה הצילומי הוחדרו לתוך אלו באופן דיגיטלי אלמנטים שונים: שטיחי פרווה שגידלו קרניים וגולגולת החורצת לשון, כוסות שייק ורדרדות ואבטיחים ירוקים שהוכפלו והוגדלו.
את התצלומים צילמה דגני בדירות Airbnb שונות שהתארחה בהן בפולין. בדומה לפרויקטים קודמים, שבהם התערבה באופן משועשע בסביבות אדריכליות תוך הפרעה לרצף ההיסטורי – למשל כשעיבדה דימויים מארכיון הכנסת והחדירה אותם בחזרה לארכיון ("חיוך ביורוקרטי", 2015), או כשגדשה את שולחנו של המשורר הלאומי בבית ביאליק בחתלתולי נייר קטנים ("ביאליק ורבינצקי", 2014) – גם כאן היא מייצרת חבלה מרחבית המתועדת באקט הצילום, מעין ג'סטה-חד פעמית, כפי שמתייחסות אליה האוצרת והאמנית בשיחה שהתפרסה ב"מארב".
צפיה דגני, "אבטיחים", מתוך התערוכה "חלק ונחלה", סדנאות האמנים בירושלים, 2017
דגני, אמנית יהודייה, נכדה לסבים ממוצא פולני, חוזרת כביכול לזירת הפשע שכיכבה לאחרונה בחדשות בהקשר לזכרון השואה ועושה בה מעשה קונדס, פעולת שיבה נקמנית. אך מעבר לצלב קרס ולוויטרז' נוצרי שניבטים משניים מהתצלומים, הקשר פולני-לאומי זה גווע אל תוך הגלובליות של פלטפורמת הכלכלה הכביכול-שיתופית של Airbnb. יותר משהיא יהודייה, דגני היא תיירת-אמנית המשתמשת בדירה כרדי-מייד, כמרחב יצירה יחידני, ובכך מסיטה את הפונקציונליות מדירת המגורים הזמנית; היא לקוחה-אורחת שעוברת על חוק הצריכה, אך אינה מותירה עדויות בשטח, אלא נושאת אותן עימה ארצה במזוודה.
מזוודה זו מהדהדת כמובן את קופסת המזוודה הדושאנית המפורסמת. צבעה הירקרק מזכיר את "הקופסה הירוקה" הראשונה של אבי הרדי-מייד, זו שנוצרה ב-1934 ונועדה לאגד את התהליך הקונספטואלי שהוביל ליצירת המופת "הזכוכית הגדולה" (1915–1923). הפעולה הצילומית בניכר, לצד אופן תצוגתה, היא קונספטואלית במובהק ומעלה שאלות אוונגרדיות מוכרות בנוגע לאפרטוס המוזיאלי ולאופני תצוגה.
מראה הצבה מתוך "חלק ונחלה", צפיה דגני, סדנאות האמנים בירושלים, צילום: תום פורת
פן אחר, חומרי ויצרי, שכמעט לא הוזכר בטקסטים המלווים, מופיע בתערוכה בדמות פסלוני קרמיקה ועיסת נייר כהים ומבריקים. כמה מהם תלויים על הקירות או מונחים על הרצפה – פה פעור מוציא לשון, גבעול שחור וגדול מעוטר בעלים או מעין מיכל המזכיר קסדה הפוכה, מלא במה שנראה כמו ווים; אחרים מופשטים, כמעט מיניאטוריים, ומשולבים בתוך המזוודות עצמן.
במאמרה המכונן "המוזיאון שאיננו", על "הקופסה במזוודה" (1935–1941) של מרסל דושאן (בתרגומן של גליה יהב ויוענה גונן), מזכירה אלנה פילופוביץ' את חשיבותם של האובייקטים התלת-ממדים לצד הרפרודוקציות הדו-ממדיות בקופסאות של דושאן: "…בניית המשתנה מעיסת נייר העידה על דבר-מה הראוי לציון: דושאן כבר לא חשב על המונוגרפיה שלו כעל 'ספר' טיפוסי וגם לא כעל 'קופסה' פשוטה כמו היתר. ההיגיון פשוט: הכללת אובייקט תלת-ממדי בפרויקט דורשת חלל תלת-ממדי שיכיל אותו. לכן, גם אם טרם קבע את טבעו המדויק של המיכל שיכיל את העבודות המשוחזרות שלו, בעצם בניית הדגם המפוסל הקטן של המשתנה – וחשוב יותר, בחזרה שנובעת מכך ביחס לשאלות של מיסוד, העולות באופן בלתי נמנע מן המזרקה ומהשערורייה שחוללה ב-1917 – נראה שדושאן החליט שהמיכל לקורפוס המשוחזר שלו יהיה בעל מאפיינים ארכיטקטוניים כלשהם, מה שיהפוך במהרה לתצורה תערוכתית".
צפיה דגני, "לני", מתוך התערוכה "חלק ונחלה", סדנאות האמנים בירושלים, 2017
אמנם יש לזכור כי "המוזיאונים הניידים" של דגני אינם מאכלסים רפרודוקציות של עבודות קיימות, ולכן אולי נמנעים מההקשרים בדבר האותנטיות והייצור המחודש שמעלות המזוודות הדושאניות, אך גם המשתנה מעיסת הנייר הפכה לעבודת יד חד-פעמית של המאסטר. כך ניצבים הפסלים הקטנים, הידניים כל-כך של דגני, אל מול התיעוד הצילומי של יצירה שאיננה עוד. תלת-הממדיות והפרופורציות שלהם הופכים את המזוודות לחלל ארכיטקטוני; חלל נייד וזמני, בדיוק כפי שהיו דירות ה-Airbnb עבור האמנית; תיבות קסמים מופלאות הנעות בין ניכור אל-ביתי להומור מנחם. באופן ראוי להערכה ולא מובן מאליו, דגני משלבת בין שתי מחשבות אמנותיות ושפות סגנוניות שונות – קונספטואליזם צילומי ותצוגתי יחד עם פיסול אבסורדי, אקספרסיוניסטי אפילו. בשילוב זה טמונים מוזרותה של התערוכה, כמו גם כוח המשיכה שלה.
"חלק ונחלה", צפיה דגני
סדנאות האמנים, ירושלים
אוצרת: אביטל ברק
נעילה: 22.3.18
