הגעתי לתערוכה הקבוצתית "בעיות השעה" זמן רב אחרי הפתיחה, ולאחר שקראתי את ההסתייגות המעודנת של שאול סתר, הביקורת הזועמת של רועי זנדר ורשף הגיצים שהמטיר על התערוכה אבי פיטשון. אני מסכים עם חלק ניכר מהביקורות, אולם נדמה לי שבלהט הדיון בבעיותיה של "בעיות השעה" נבלע ציר מחשבה עקרוני שעומד בבסיס התערוכה, ונוגע במתח שמאפיין חלק ניכר מהעשייה האמנותית המרכזית בישראל.
בבסיס הציר אפשר להציב עבודה קטנה ושולית יחסית במכלול העבודות בתערוכה – תצלום קטן בשחור-לבן של ציורו הגדול של יוסף זריצקי "עוצמה". סיפורו של הציור ידוע. הוא הוזמן ע"י האדריכל אברהם יסקי לקשט את קיר הכניסה לבנייני האומה בירושלים לרגל תערוכת העשור למדינה, שנפתחה בחודש יוני 1958. ערב הפתיחה הגיע רה"מ דוד בן-גוריון לסיור בתערוכה, התבונן בציור והפטיר כי "אפשר עם אמנות מודרנית ואפשר בלעדיה". בעקבות הדברים הורה ראש לשכתו של בן-גוריון, טדי קולק, להזיז את הציור לפינה פחות מרכזית בתערוכה. לאחר מעשה נשמעה זעקה חלושה בחוגי האמנות בישראל, אולם זריצקי, האמן-מנהיג הדומיננטי שאיש מלבד רפי לביא לא הגיע לעוצמת השפעתו על השדה אחריו, בלע את הרוק, ובתום התערוכה אף השמיד את הציור.
הרגע המצולם הפך סמלי. יחסי האמנים והמדינה לפניו שונים מאלו שיתהוו אחריו. זריצקי וחבריו לקבוצת אופקים-חדשים, שהיתה אז בשיאה, אמנם ביקשו לקרב את יצירתם אל האוניברסליזם האמנותי שדימו למצוא בציור הצרפתי המופשט של התקופה, אולם הדבר לא נעשה תוך הסתייגות מן המדינה. להיפך. כעבור כמה שנים אופקים-חדשים תתפרק. ממשיכיה, ובראשם הקבוצה שהתגבשה החל מסוף שנות ה-60 סביב רפי לביא, כבר יהיו הרבה יותר חשדניים כלפי אירועים לאומיים והשתתפות בתערוכות לכבוד המדינה.
ורנר בראון, ציור של יוסף זריצקי ״עוצמה״ מוצג בתערוכת העשור בבנייני האומה, 1958
מול התצלום הפותח את ציר המחשבה על התערוכה אפשר להציב את עבודתה של מיכל הלפמן – ציור קיר גדול המדמה בורר תוכניות במכונת כביסה, כאשר התוכניות מיוצגות בכתמים כחולים בכהות משתנה ושמות סוגי הכביסה מוחלפים במושגים "חילופי תרבות", "אמפתיה", "תקינות פוליטית", "אדישות" ועוד. זו עבודה פארודית. מול "עוצמה" של זריצקי אפשר לכנותה "חולשה". ראשית ציורו של זריצקי נובעת מן השאיפה האוונגרדית להמציא צורות שיקדימו את הפוליטי ויתבדלו ממנו, וסופו בהפיכתו לקורבן של מערכת פוליטית שאינה מעוניינת בהפרדה שביקש לקיים. הציור של הלפמן נובע ממוטיבציה דומה, המגיעה מהכיוון ההפוך. הוא לועג לניסיון ליצור הקבלות שיטתיות וברורות בין עולם הצורות לעולם הפוליטי, ולציית לדרישה שהדימוי יישא מסר ומשמעות קונקרטית. אולם בה בעת הוא גם מאשש, באופן פשטני, את חוסר היכולת של הדימוי לפרוץ את גבולות המציאות שבתוכה הוא פועל.
שני הקטבים-לכאורה אחוזים באותה צבת. הציור של זריצקי אמנם מציע אופק סובייקטיבי ומטאפיזי, אך קיומו של אופק כזה מחייב את מחיקת תנאי ההיתכנות וההצגה של העבודה. הציור של הלפמן נוצר בעידן שהפנים את רוח מות הסובייקט והיעדר האופק, אך הוא חסר יכולת להציב אלטרנטיבה ונאלץ להסתפק בסימון אי האפשרות לעשות כן. במובן זה עניינה של התערוכה אינו שאלת הדימוי הפוליטי מול הדימוי הלא-פוליטי, או הדימוי הישיר (ולכן "פשטני"), מול הדימוי האמנותי (ולכן "מורכב"), אלא האופן שבו המערכות הפוליטיות והאמנותיות יוצרות חסימה הדדית.
מבין שתי המערכות, "בעיות השעה" בוחרת לעסוק במערכת האמנות. בעיית השעה שלה היא בעיית השפה, שתחומה בתערוכה זו בגבולות האובייקט האמנותי המסורתי. על רקע ההתלהבות של מוסדות ואירועי אמנות מרכזיים מפרקטיקות אמנותיות שיתופיות והשתתפותיות, קהילתיות וקהילתניות, כוריאוגרפיה בחללי אמנות, אוצרות דיסקורסיבית, ארטיביזם, פלייסמייקינג, אמנות דיאלוגית ותרבות חזותית, יש משהו מרענן בריאקציונריות של התערוכה. היא מוקדשת לדיון אמנותי פנימי וחוצה דורות, עניין שבולט בזכות תחושת הזמן הסטאטית העולה מרבות מהעבודות. את רובן קשה לתארך, ובמשחק משעשע אפשר למקם אותן בקלות בסטודיות מזמנים אחרים. כך תרשים הקיר של מיכל הלפמן הופך לעבודה של אוסוולדו רומברג, ציור האבק של אירית חמו ואחת מעבודותיה של יעל אפרתי הופכים לרישום של יהושע נוישטיין, והסורג המגן על קיר צבעוני של אריאל רייכמן, עבודת הזכוכית הסדוקה של אריאל שלזינגר, שתי העבודות של מעין אליקים ורישום הרצפה המטואטא של עמרי קרן, כמו נלקחו כולם מנסיונותיהם המושגיים של מיכאל דרוקס, בני אפרת ופנחס כהן-גן. משחק הכסאות עובד גם בכיוון השני. ציור הקיר של יהודית לוין כמו נוצר ע"י חן שיש, ואילו התצלומים של יוסי ברגר ושרון יערי יכלו לצאת מגוף העבודות של צלמים צעירים יותר כמו ליאת אלבלינג ואסף שחם.
שרון יערי, "בריכת הקצינים", 1969, 2016
"בעיות השעה" היא התערוכה הראשונה של דורון רבינא בתפקידו כאוצר הראשי של המוזיאון. המינוי המפתיע הוליד תערוכה מפתיעה, אך היא מפתיעה בדרך שונה מכפי שציפו שתפתיע. האיש שכאמן צעיר הכיר לאמנות המקומית את עולם הרימינג והפיסטינג, וכאוצר צעיר פלירטט באופן פרובוקטיבי עם תפיסות אוריינטליסטיות וביטויים פוליטיים א-תקניים, פותח את השלב הבוגר של הקריירה שלו בתערוכה גרינברגיאנית, המציעה הרהור צורני ומושגי גבה מצח ששורשיו מגיעים עד הולדת האוונגרד. אם יש בתערוכה מעט לחלוחית (למשל בתצלום הסרוק של שרון יערי, שהגדלתו הופכת את פגמי הזמן למוקדי בעירה חושניים), היא נטמעת בהצבה הכללית שאינה מאגדת את העבודות למכלול פואטי מלא תנופה, אלא פורשת אותן זו לצד זו כאילו היתה זו תצוגת כלי עבודה בניתוח אנליטי.
רבינא מספר שהתערוכה נאצרה בחודשים ספורים, בתגובה לאירועי האמנות הגדולים של הקיץ, אולם צודק שאול סתר בטענתו שהעבודות המוצגות בה רחוקות מתחושת דחיפות. זו אינה תערוכה של תגובות בהולות ולא מעודנות, של זעם, מחאה, לכלוך ומרד נעורים, אלא כזו שמקיימת דיון פולמוסני, מיושב ורב דורי, המנוסח בטיעונים משוכללים ומבוססי תקדימים ע"י כמה מנסיכי ונסיכות השדה. זו תערוכה שמכירה בבעיותיו של הדיון האמנותי הפנימי אך תובעת את הלגיטימציה להמשיך לפתחו, והיא מבטאת חולשה בד בבד עם סירוב להיעזר בסיוע מן החוץ. מבחינה זו מדובר במקרה בוחן אוצרותי מרתק.
בעיות השעה, ביתן הלנה רובינשטיין, תל-אביב
אוצר: דורון רבינא
נעילה: 10.3.17
