המלצת השבוע: "מלכודת תנועה"

התערוכה "מלכודת תנועה" כוללת רישומים בפחם על נייר של סמאח שחאדה ושני ציורים ומיצב פיסולי של מיכאל חלאק. ה"תנועה" שבכותרת התערוכה מרמזת לשינויים באופני הפעולה של השניים לעומת אלה שנקטו עד היום.

שחאדה ממשיכה לחקור את גבולות הרישום. רישומי הפחם הנוכחיים שלה מושכים מההיפר-ריאליזם שאיפיין את רישומיה הקודמים, שנעשו בעיפרון, לעבר שפה מופשטת יותר, כאשר במוקד נמצאת עדיין דמות נשית, לעתים שחאדה עצמה. תנועה זו מהריאליסטי למופשט אינה פוגמת ביכולתה של שחאדה להתריס או להפעיל את הצופה. הקיפאון המצמרר שאיפיין את דמותה השכובה, הקטועה, הכבולה, החולמת או המכוסה בדיוקנאות העצמיים שהציגה עד כה (דימוי 2), שהיו מלאי התרסה כנגד מציאות פטריארכלית ודכאנית, מפשיר כעת ונעשה תזזיתי, אפילו חייתי (דימוי 1). פני הנערה הקופצת נהפכים לפני ציפור המזנקת מקצהו של צוק.

דימוי 2, סמאח שחאדה, Lying Down ll, 2015

נראה כי "הצעקה החרישית" של שחאדה מרישומיה הקודמים, הקפואים, פורצת כעת החוצה ומחזירה הד של צעקות מוקדמות יותר, כמו הצעקה של פרנסיס בייקון או אורי ליפשיץ, שני אמנים שגילמו ברבים מציוריהם את הפיצול הסכיזופרני אדם–חיה, הקיים בכל אחד ואחת מאיתנו, ושניהולו היומיומי נכפה עלינו. רישומיה של שחאדה מספקים לא רק גירוי אינטלקטואלי, אלא גם תחושות גופניות הנובעות מהיכולת להתחקות אחר קצב ומהלך יצירתם. ברישומים המתארים רקדנית בתנועתה (דימוי 3), השימוש בגירי הפחם מעניק לעבודות מימד טמפורלי ודינמי שנוצר ביד רכה וחופשית על-ידי הכפלה וחזרה. ניכר ששחאדה מצטיינת גם בכך, ומסקרן לראות מה יביא השלב הבא.

דימוי 3, סמאח שחאדה, Un-Focused, 2017

במוקד העבודות של חלאק ארגזי קרטון המשמשים בעיקר למעברי דירה, אלה שממוחזרים שוב ושוב ושלעולם לא נרגיש בבית עד שניפטר מהאחרון שבהם. חלאק מזקק את האובייקט המכוער הזה לכדי שני ציורים מרהיבי עין במיטב המסורת ההיפר-ריאליסטית – טכניקה שהוא מצטיין בה (דימוי 4). כמו כן, על רצפת הגלריה ניצבות עבודות הפיסול הראשונות שמציג חלאק: שתי קוביות עץ המתחזות באופן מדויק להפליא לארגזי קרטון חומים, חתומים בנייר דבק צהוב ונושאים את הכיתוב "Personal Stuff", "חומרים אישיים" (דימוי 5). החשק לגלות את תכולת ה"ארגזים" מתעורר מאליו.

דימוי 4, מיכאל חלאק, Prevalence, 2017

העבודה מזכירה את הגלגולים השונים של הקובייה המינימליסטית, במיוחד את גרסתה הוורהולית, קופסת ה"ברילו", שהיתה גם היא העתק אמנותי מדויק של אובייקט יומיומי, מוצר צריכה פופולרי. ואולם, אצל חלאק זוהי אינה מחווה "מכנית" של שעתוק אמנותי נוסח וורהול, אלא מחווה אקספרסיבית, אישית, כפי שמדגישות גם עקבות הנעליים על גבי אחד הציורים. זהו דיוקן עצמי מינימליסטי – קיבוע של הארעי, הפרסונלי, זה שבתנועה כל הזמן, לכדי אובייקט אמנותי על-זמני.