גלריית האמנות בית הגפן, השוכנת בלבו של אזור שופע מוסדות תרבות בחיפה, היא חלק מהמרכז היהודי-ערבי בית הגפן ומבקשת להיות בית "המוקדש לאמנות העוסקת בדיון בין-תרבותי", כפי שנכתב באתר הגלריה. בימים אלו מוצגת בגלריה התערוכה הקבוצתית "איסוף עצמי", העוסקת בשאלת משמעותו של מושג ה"אוסף" ובאינהרנטיות של פעולת האיסוף, האמורה להוביל, בסופו של דבר, להרכבת אוסף האמנות של גלריית בית הגפן.
צירוף המלים "אוסף אמנות" הציף בי לא מעט שאלות ותהיות. העיקריות שבהן מתייחסות לתקופה המשוערת שבה החל הנוהג לאסוף יצירות אמנות ולהצהיר עליהן כעל אוסף, לסיבות הפרטיות והציבוריות לבניית אוסף, למשמעויות הנגזרות מבעלות על אוסף ולאוסף כפרמטר למידת היוקרה של בעלי ממון/כוח/תואר פרטיים או ציבוריים וממלכתיים. אלו כמובן שאלות רחבות ומורכבות שהיריעה קצרה מלהכיל, אך אנסה בכל זאת לנסח כמה נקודות מפתח שעומדות בבסיס השאלות הללו, מתוך רצון לערער על מושגים שנטמעו והשתרשו בשדה האמנות.
"התערוכה 'איסוף עצמי' היא פרולוג לתערוכת הקבע של בית הגפן", נכתב בקטלוג התערוכה. משפט מעט סתום כשלעצמו, שאינו מגלה אילו מן העבודות ייכללו באוסף העתידי ומותיר תחושת עמימות לגבי תמת וליבת התערוכה. עם זאת, לצד תערוכות עכשוויות כמו "בעיות השעה" שאצר דורון רבינא בביתן הלנה רובינשטיין בתל-אביב, "אמנות מסוכנת" שאצרה סבטלנה ריינגולד במוזיאון חיפה ו"לא יהיה כלום", תערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל שאצרו יצחק ליבנה ודור גז בתל-אביב – יעל מסר, אוצרת התערוכה, מציעה אלטרנטיבת ביניים מרעננת.
מסר מציעה מבט מתבונן מתוך הדיאלוג והדואליות שמתקיימים בעיר חיפה, אך גם מבט מן הפריפריה אל המרכז; מבט נטול יומרות או גימיקים פוליטיים, המציג את מעשה האמנות כמהרהר, משוטט, מלקט וממפה, בלי לחרוץ דין. זו גם חולשתה של התערוכה, שלוקה לעתים באנמיות או בהיסוס הפוגמים בשיח שבין העבודות לחלל.
פעולת האוצרות של מסר, שמונתה לפני כמה חודשים למנהלת הגלריה והאוצרת שלה, עדינה ומרומזת ואינה נשענת על מעשי אמנות פומפוזיים וצעקניים. מסר אינה נכשלת בקלישאות דביקות וכפויות של "שיתוף פעולה יהודי-ערבי" או בתעמולה פוליטית מעייפת, ומציגה מקבץ עבודות מנוסחות, גם אם לא מבריקות במהותן, שמהדהדות זו את זו באופן בלתי מתחנף, ובעיקר מהדהדות את האקלים וסביבת הגלריה.
ליבת התערוכה חושפת את ממצאי ה"אוספים" שליקטו ומיינו האמנים בחודשים/שנים שקדמו לה. האיסוף מתמקד בחפצים הטומנים בחובם שאריות נוסטלגיה, זיכרון ורומנטיקת הריסות, ובאמצעות ליקוט והרכבה מחדש יוצרים גידולי קומפוזיציות היברידיות ברחבי הגלריה. אך מה בנוגע לתהליך האיסוף עצמו? ובאילו תנאים ניתן לכנות כמה חפצים "אוסף"?
חמודי גנאם, "זהות אישית לא מסומנת", 2017
"קבינט הקוריוזים" או "חדר הפלאות"
אוסף מתייחס בדרך כלל לקבוצת חפצים, אובייקטים או דברים שלוקטו מאותו הז'אנר. האוספים הראשונים בהיסטוריה היו אקלקטיים במהותם, ומרכיביהם כמעט שלא נקשרו זה לזה. תיעודים ראשונים לקיומם של אוספים מתייחסים לתופעת ה-Wunderkammer, ובתרגום חופשי מגרמנית – "קבינט הקוריוזים" או "חדר הפלאות" – המודל למוזיאון המודרני של ימינו, שהלך והשתכלל מאז באופני הקטלוג וההצגה.
בתקופת הרנסנס באירופה, "חדר הפלאות" שימש מעין יקום מיניאטורי שגולם באוסף של חפצים, ובהם דגים ובעלי חיים מיובשים, פוחלצים, אלמוגים, מינרלים, ציורים ופסלים, חפצי דת וקדושה ואובייקטים אקזוטיים ממחוזות נידחים. העדות הראשונה לאוסף כזה היא תחריט המופיע בספר "Dell'Historia Natural" ("על ההיסטוריה של הטבע") מאת פרנטה אימפרטו (Imperato), שיצא לאור בנאפולי, איטליה, ב-1599. "חדרי הפלאות" היו שייכים למי שיכלו להרשות לעצמם לרכוש ולתחזק אותם, ובהם שליטים ואצילים ואף סוחרים וחוקרי מדע. האוסף שיקף לא רק עושר כלכלי, אלא גם עושר אינטלקטואלי, סקרנות וחיבה והערכה ליופי. כלומר, האוסף לא היה רק סמל סטטוס מאדיר וחיובי, אלא גם מקור עצום להנאה ולעונג.
בספרו "The Cultures of Collecting" כותב ג'ון אלסנר על המערכות שמאחורי תהליך האיסוף ועל הקשר הרגשי-פטישיסטי-משחקי בין האדם לאובייקטים שהוא אוסף.1 לדבריו, כל אובייקט המעסיק אותנו באופן יומיומי הוא בהכרח אובייקט של תשוקה, והמייצג באופן גורף את האספן, הקשור אליו בעבותות.2 אלסנר גם מסביר מה הופך אובייקט לפריט אספנות ומצביע על ההבדל המהותי בין אובייקט שיש לו שימוש בעולם לבין אובייקט שיש לו קיום אוטונומי וטוטלי מחוץ לעולם, ושייעודו הוא איסוף בלבד. העובדה שהאובייקט הנאסף הוא חלק מקבוצה מקנה לו משנה חשיבות, שמאצילים עליו יתר האובייקטים הקשורים אליו. מצד שני, עובדת היותו חלק מקבוצה מנתקת אותו במובן ידוע מן הייחודיות שלו. זו הסיבה לכך שפעולת האיסוף גורמת סיפוק עצום, אך בה בעת מייצרת תחושת תמידית ש"משהו" חסר. האוסף, אם כן, מאפשר חוויה עילאית לא רק בשל היותו מורכב מבחינה תרבותית, אלא גם בשל אי-שלמותו.3
אלסנר מתייחס לאוסף כפרדיגמה של שלמות, אך בעיני, האוסף הוא יותר מכל מראה ומודל בזעיר אנפין של נפש האספן. אמנם האוסף קשור קשר הדוק לגילו של האמן ולמצבו החברתי והכלכלי, אך סוג הפריטים, יחסו אליהם והאופן שבו הוא מסדר אותם מצביעים על צורך נפשי עמוק בשליטה ובסיפוק.4 החפצים ב"חדר הפלאות", למשל, סודרו לרוב באופן אקראי ולא קוטלגו. כל אספן היה גם סוג של אוצר, וכך זכה כל חדר בנראות ייחודית והיה לספקטקל חד-פעמי ולמלאכת מחשבת מופלאה בפני עצמה.
אלסנר מתייחס גם לאלמנט הזמן באוסף. לדבריו, האוסף הוא עדות או תופעה פנומנלית, ולכן נעדר תחושה של זמן הווה. ההצבה של האוסף גורמת לו "להחליף" את הזמן האמיתי, וזה, מדגיש אלסנר, לבה של האספנות. ביטול מימד הזמן מאפשר לאספן לשלוט באוסף ומעניק לו אפשרות להתענג על המימד הדמיוני שבו, ממש כמו על המימד הממשי.5
האוסף האתנוגרפי כהצעה למפגש עם העצמי
הבנה נוספת שהתנסחה בעקבות היווצרותם של אוספים, ובייחוד אלו שהוצגו ב"חדרי הפלאות", נבעה דווקא מן העירוב המאולתר של החפצים, ונוגעת לקבלה והבנה של תהליכי היווצרות מקבילים וממושכים. בניגוד לאמונה הדתית שרווחה באותה תקופה, ולפיה העולם נוצר יש מאין, תפיסת המציאות כתוצאה של תהליכים ארוכי טווח היתה קריטית לעיכולה של המחשבה החילונית, שלפיה העולם לא נוצר בבת אחת, אלא התעצב בתהליך ארוך, מורכב ומסועף. תהליך זה הודגם בציר הזמן של האוספים ב"חדרי הפלאות" ושימש עדות למגוון תהליכים שהתרחשו במקביל במקומות שונים ברחבי העולם.
גם בתערוכה "איסוף עצמי" ניתן למצוא עבודות הנשענות על אלמנטים מתוך עולמות הטבע וההיסטוריה. עבודתה של נונה אורבך, "תל נונה – גרסת הקהל, חיפה, 2017 – מתמשך", היא אוסף של חפצים שונים כגון מפתחות, משקפי ראייה, משקולת וחלקים או שאריות בלתי מזוהים. הממצאים מסודרים בוויטרינת זכוכית או תלויים על הקיר כשהם צבועים, קשורים או מחוברים לחפץ אחר. אורבך מקטלגת את החפץ ומעניקה לו כותרת המושאלת מעולם המושגים הארכיאולוגי, וכך יוצרת נרטיב היסטורי של מקום דמיוני, נטול תאריכים או נקודות ציון בזמן, ההופך ל"אתר חפירות" ארכיאולוגי שהיא מספחת ומנכסת ואף מכנה לבסוף "תל נונה". אורבך, בדומה לאבותיה האספנים, עורגת גם היא אל המדומיין והמפונטז, אל עבר מפואר שמבליח בהווה, ומדגישה את הצירוף בין הארכאי לעכשווי. היא מותירה פרצה אל זמן סוריאליסטי ומוזגת אל הריק את עולם הדימויים של ההוויה המוכרת והקרובה אליה ביותר, את ההוויה של עצמה.
ג'יימס קליפורד כותב על השיר של ג'יימס פנטון (Fanton), "מוזיאון הפיט-ריברס, אוקספורד" ("The Pitt Rivers Museum, Oxford"), שבו הוא משורר על האוסף האתנוגרפי של המוזיאון כהצעה למפגש עם העצמי.6 המוזיאון האתנוגרפי נגלה לו כעולם של מפגשים אינטימיים עם אובייקטים בלתי מוסברים ומרתקים; פטישיזם פרסונלי הנוגע בהכרח באובססיבי. כלומר, בסוף מסע איסוף ממושך, חפירה, חקירה, הצגת האחר וההתבוננות בו, סביר להניח שנפגוש את המקומות המרתקים והאסורים ביותר דווקא בעצמנו: "But do not step into the kingdom of your promises\ To yourself, like a child entering the forbidden\ Woods of his lonely playtime".
בהמשך המאמר מתייחס קליפורד אל דבריו של סי.בי מקפירסון (Macpherson) ביחס לבעלותו של המערב על נכסים שונים, המייצרת "אינדיבידואליזם של יחסת הקניין" (Possessive Individualism) – מהלך שהחל במאה ה-17 והתאפיין בבהילות לטיפוח עצמי אידיאלי באמצעות חזקה ובעלות. האינדיבידואל, כמו הקולקטיב, הקיף את עצמו בנכסים ובטובין שצבר, וכך יצר או חידש "עבדים" תרבותיים. במאה האחרונה זכו אובייקטים אקזוטיים במערב להקשר ומשמעות במהלך תרבותי שהוצג כצורה של איסוף. הבעיה המרכזית שמציג קליפורד היא אי-היכולת של בעלות כזו – בין אם של אינדיבידואל יחיד ובין אם של קבוצת אינדיבידואלים שמנסים להתיך סחורה או טובין לכדי "עצמי תרבותי" – לייצג אוסף כזה באופן אותנטי. מחד גיסא, בעלות על אוסף מחזקת ומעצימה את תחושת "העצמי האידיאלי", ומאידך גיסא, היא מהלך פטרוני המחיל אקטים של בחירה ואיסוף שרירותיים ומדמה יצירת ערך או משמעות שהם, בסופו של דבר, סובייקטיביים ובלתי מבוססים. מערכת כזו היא תמיד כוחנית, מגובה בחוקים ממשלתיים, ולא ניתן להתחמק ממנה. נוסף לכך, לא ניתן להתעלם מהעובדה הצורמת כי היווצרותו של ה"אוסף", או ליתר דיוק, הענקת משנה תוקף ל"אוסף", עוברת דרך פילטר ותודעה מערביים העורגים אל האקזוטי, המפונטז והשבטי.
בתערוכה "איסוף עצמי" האמן עוז מלול, למשל, משתמש באלמנט של בחירה ואיסוף שרירותיים כתמה מרכזית באוסף שלו. במקום להציג אוסף קוהרנטי המאופיין בהקשרים נהירים, הוא מייצר את היפוכו: פרגמנטים צפים שאין ביניהם כל קשר מדיומלי או תמטי. הוא מציג מנגנון חשוף של מנוע עם מדחף מאולתר ודומם שהורכב ממוט ורצועות ברזל המתפצלות כמניפה, לצד בובת אייל חג מולד חשמלית מהנהנת המוארת בשרשרת אורות, בדומה לבובה הניצבת, לפי המנהג, על מרפסות הבתים בימי החג. לצד ההיברידיות המוזרה הזו מוקרן על הקיר הסמוך סרטון וידיאו לופי קצר המתואר כ"קטע מסרט ארכיוני משנות ה-30 על העיר חיפה, בו נראה חמור המורד מספינת מהגרים". הקשר בין האובייקטים רופף ביותר, למעט העובדה שכולם מרפררים במידה זו או אחרת לעיר חיפה. מלול משתמש בעיקרון האקלקטי והקדום הזה של האוסף, מציב בחדר אחד אלמנטים תלושים ומייתר את תהליך האיסוף; החיבור בין האלמנטים אינו רוקם "משמעות" או ערך מפעימים, אלא מבקש מהצופה לדלות משהו מהקונטקסט המוזיאלי ומחדד את הניתוק והזרות בין האלמנטים.
קליפורד ממשיך וכותב במאמרו שכיוון שהמערב בחר באופן כה סובייקטיבי אלמנטים מסוימים, ניתק אותם מהקשרם והציג אותם כאובייקט "שלם", הוא ייצר הווה באותה המידה שבה ייצר עבר. בדומה לתיאורו של קליפורד, גם מלול קוטף פיסות אובייקטים מן העבר וההווה, כופה עליהן לחבור באותו חלל, מציג עילגות מעוררת תמיהה ובלבול, ומותיר דוק של גיחוך בריא בניסיון הכושל לייצר אוסף "שלם".
נונה אורבך, מתוך "תל נונה – גרסת הקהל", 2017, צילום: מריה זרייק
ישועה מן האי-סדר באמצעות סדר
במאמרו "אני פורק את ספרייתי, הרצאה על האספנות", מספק ולטר בנימין נקודת מבט אינטימית על אוסף הספרים שלו, המשקפת דווקא דבקות ומסירות עמוקות.7 איסוף הספרים שעדיין לא הונחו על המדפים מופיע אצל בנימין כאמנות ודרך חיים המלווה בזיכרונות ובאובססיביות של ישועה מן האי-סדר באמצעות סדר (לכאורה). בנימין שואב עונג מאי-היציבות שמייצג החלל הסובייקטיבי המלא באוסף. הוא אף מציין שהתשוקה להשיג פריט כלשהו באוסף עלולה להפוך אדם לפושע מסוכן, עד כדי כך עזה תשוקתו להוסיף על האוסף או להשלים אותו. במקרה כזה האוסף אינו עוד תחביב או פעולה, אלא פטיש המעסיק תדיר את מוחו של האספן ומכלה את זמנו.
במיצב של טליה הופמן "עטרה (2017 – מתמשך)" מבצעת האמנית "פעולות רקיחה שונות שיהוו בסיס לארכיון ריחות בבית הגפן". במרכז חדר מרובע מחופה תקרה גבוהה ניצבת מעבדה קטנה המדגימה את המכשור הנדרש להפקת ה"ריחות" ומעניקה מושג כלשהו לגבי תהליך הייצור שלהם. אל הקירות המקיפים את החדר מוצמדים מדפים צרים שעליהם מונחים בשורה בקבוקי מעבדה חומים. הבקבוקים חתומים בפקק שעם, ובכתב יד לבן בעברית מתוארים שמות הצמחים שמהם הופקו הריחות. "הופמן מתמקדת בריחות של גידולים הנחשבים מקומיים או באלדי", נכתב בטקסט. תפוז, מרווה, זית, זעתר, זוטא, גויאבה – לא ברור אם "מותר לגעת", ואני מאמצת את ההזמנה להשתתף בניסוי ובודקת את תכולת הבקבוקים. הריחות שמורים במין נוזל מימי וניחוחם מרוכז, חריף ומשכר.
בדומה לארכיון הספרים של בנימין, גם ריחות קשורים קשר הדוק לזיכרון, ואלו שמפיקה הופמן אוצרים בחובם אקלים מסוים, צבעוניות, רחשים של צמיחה ואדמה שטמונים בה אותותיו של הזמן. ריח הוא מאפיין מובהק לאובססיביות ופטיש. הוקדשו לכבודו מחוות, נכתבו שירים, צולמו סרטים. ריח הוא חפרפרת עיוורת במחילות זכרונותינו, ורק יחידי סגולה מכירים את מסתרי זיקוקו ושימורו. הופמן בונה אפוא אוסף שהוא אינטימי וייחודי, ובו בזמן קולקטיבי ובמידה מסוימת אף אוניברסלי.
בתערוכה אמנים אחרים המקישים מן האישי אל הקולקטיבי, מן הייחודי אל האוניברסלי ומן האינטימי אל הגלובלי. בעבודתו "זהות אישית לא מסומנת" מציג חמודי גנאם תצלומי תקריב של צלחות פטרי שהונחו בהן חיידקים שנלקחו מבני-אדם שונים. הצלחות נצבעו ועוטרו בצבעים וצורות טבעיים שיצרו, כל אחד בזמנו, פורטרט ייחודי ובה בעת אנונימי, שאינו חושף את מאפייני הזהות של אותו אדם. למרות שתחת עין המיקרוסקופ והמצלמה מודגם בכל צלחת פטרי אדם אחד ספציפי, בהעדר אינפורמציה מדעית הוא יכול להיות "כל אדם". בטקסט התערוכה נכתב שהעבודה עוסקת ב"השתנות המתמדת והבלתי צפויה של הזרמים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שמקיפים אותנו ומרחיקה אותנו מעצמנו"; יומרה שאפתנית וגרנדיוזית למדי, בעיני, לעבודה כה חידתית ושברירית.
המנהג להרכיב ולקבץ אוסף טומן בחובו, נוסף לרומנטיקה, היוקרה והעונג שאופפים אותו, התנגשויות וקונפליקטים מורכבים. האוסף לעולם לא יהיה חף ממניעים פוליטיים של כוח, פטרונות וניכוס, לצד הכוונה החיובית והמרגשת לקבץ ולהציג פריטים סינגולריים ופנומנליים המרוממים לחוויה של התעלות ויופי. האופציה הניהיליסטית אך המנחמת של ביטול זמן ההווה והתרפקות על זמן מדומיין מכילה גם את הסכנה לברוא ולקבע מצב של הווה ועבר סובייקטיביים וצרים מבחינת ייצוג, להמשיך להנכיח את היררכיות הכוח ולשמר באמצעות תצוגת ראווה כוזבת מהלכים אמנותיים, תרבותיים והיסטוריים אשר זו להם העדות היחידה. על כן יש להעמיק במהלכי בניית האוסף ולבחון אותם בדקדוק, בייחוד כאשר הם נהנים מצלו וחסותו של הממסד הציבורי. יהיה מסקרן להיוודע בהמשך אל הפריטים והאמנים שירכיבו לבסוף את אוסף האמנות בגלריית בית הגפן. כבר כעת הוא מנבא מחוות אקלקטיות ומגוונות, ורסטיליות מגדרית ותרבותית, ובתקווה – גם מבט חד ומפוכח בהווה ובעתיד לבוא.
"איסוף עצמי", גלריה בית הגפן, חיפה
משתתתפים: נונה אורבך, חנאן ארמלי, חמודי גנאם, פז הדס, טליה הופמן, מיכאל חאלק, ויק יעקובסון, עוז מלול ונרדין סרוג'י. אוצרת: יעל מסר
נעילה: 7.4.18
גלריה בית הגפן, רח' הגפן 2, חיפה, 04-8142507. א'–ה', 10:00–15:00, שישי-שבת, 10:00–14:00
