התערוכה הקבוצתית "מים לב פנים" יוצרת עולם של מים. מי שיצלול לתוכו או יצוף מעליו יגלה את הכמיהה למפגש ולקשר אנושי בתוך הדימוי. המים נוכחים בגלריה כחלק מהעבודות עצמן, ומשמשים גם דימוי וגם נושא.
"אני מסתובבת עם פסוקים מכל מיני תקופות בחיים", אומרת אוצרת התערוכה, אביטל נאור-וכסלר, "והפסוק 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' היה לי בראש הרבה זמן. מתוכו עלו המחשבה על מפגש בין אנשים כרגע של השתקפות והאסוציאציה על המיתוס של נרקיס. עיניין אותי מה הדבר שמושך ביצירת אמנות, ובעיקר בדיוקן עצמי. את מי אני פוגשת שאני מסתכלת על דיוקן עצמי – את האמן או את עצמי? התפקיד שלנו בעולם קשור ביחסים עם הזולת, זה מעסיק אותי בתור אוצרת, בתור בן-אדם".
מראה הצבה מתוך התערוכה "מים לב פנים". צילום: שי הלוי
גדעון רובין מתייחס לקונטקסט החברתי שמכלה את האפשרות למפגש. הוא מוחק את הפנים מדמויות במגזינים סיניים ובעיתונות פנאי מערבית. המחיקה מדגישה את מצג השווא שהדימויים משרתים. מהדהדת אותו, במרכז הגלריה, יפעת שטיינמץ-הרסט, שיצרה חדר שבו הצופה לכוד בין דמותו המצולמת והמוקרנת עד אינסוף. ברקע נשמע קולו החוזר של דודו טופז, "אני דו-דו, אני כפול, אני שני אנשים".
רבים מהדיוקנאות שבורים או חסרים, והם למעשה תמונת נגטיב של דיוקן, קווי מתאר חסרים המצביעים על האין. בציורים של מתן בן-טולילה הדמויות שוחות או עומדות בתוך מים ומסבות את מבטן מהצופה. המבט ההורי בציור של רננה שלמון נוכח בכפות הידיים הגדולות מדי, אך אינו נראה ממש.
גדעון רובין, ללא כותרת, 2013, גואש על נייר
בעבודות של שולמית עציון החיבור בין המים לפנים וללב מוביל לשיחה על החיבור בין דימוי למציאות. עציון יצרה מתקן שראשיתו בהקרנה וסיומו בממשות. מים המוקרנים בחלק העליון של המתקן נקווים בחלקו התחתון. אלירן ג'אן יצר ראש נטול פנים וזהות. הראש שקוע במים בתוך דלי. הקרנה של תווי פנים מחייה את הדמות, אך החיות נעלמת ברגע שההקרנה נכבית.
קרקעית האגם של הגלריה רצופה בהשתקפויות. הפנים והמבטים מחפשים מענה, סימן, עוגן להיאחז בו. לעתים עצם הצורך במענה יוצר את המפגש. זו תערוכה שמצליחה לגעת וליצור את החיבור שאחריו היא מחפשת.
"מים לב פנים", תערוכה קבוצתית במרכזת בזק, רח' שופן 21, ירושלים, במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית #3
אוצרת: אביטל נאור-וכסלר
נעילה: יום ה' 16.11.17
