מתחת לשפה

כתבה שלישית בסדרת כתבות שנכתבת בשיתוף פעולה עם עמותת בר-קיימא לתרבות ובתמיכת הרשות לפיתוח ירושלים

זו לא ניו-יורק, זו ירושלים 2017. קבוצה של ירושלמים דוברי אנגלית מתכנסת בגן בלומפילד ומתיישבת תחת עצי הזית. אין במה, אין מערכת הגברה, 200 איש יושבים וממתינים לפתיחתו של "אילוף הסוררת", מחזה מאת שייקספיר בהפקת תיאטרון-בתזוזה, או באנגלית: Theater in the (Rough (TITR. בחודש אוגוסט, במהלך שבוע שלם, מגיע בכל ערב קהל אוהד וסקרן, כולל מעריצים שלובשים חולצות טי מודפסות מהפקות קודמות של "שייקספיר בפארק".

קבוצת TITR היא חלק מתופעה הולכת וגדלה של תיאטרון חובבים המייבאת לארץ תרבות בשפה האנגלית, עם אינטרפרטציה שמתאימה להלך הרוח בארצנו, לזמן ולמקום. מבין כל מחזותיו של שייקספיר, "אילוף הסוררת" הוא אחד שאיך לומר, פחות מחליק בגרון. במרכז העלילה גבר שמתעלל נפשית ופיזית באשה כדי לאלף אותה לציית לו. לבסוף היא אכן נענית לו ונכנעת להתעללותו. חברי TITR בחרו להתייחס לבעייתיות של המחזה ולבלבל בין המינים: הגברים שיחקו והולבשו כנשים, והנשים כדמויות של גברים. היו גם גברים ששיחקו גברים וגברים ששיחקו נשים, מה שיצר שטיח אנושי מוגחך וחגיגי שהבליט את מאבקי הכוחות בין המינים ובין בני-האדם בכלל. עתה אין מדובר רק בגבר המתעקש לאלף אשה סוררת, אלא בצורך האנושי לאלף ולרסן כל מה שלא תואם את המסגרת או תפיסת העולם שלנו.

ב"שייקפסיר בפארק" אין פנים במה או חוץ במה. השחקנים מבצעים את התפקידים קרוב לקהל, מדברים אליו ומטים אליו את גופם. לרגעים נדמה שההצגה היא מעין שעת סיפור למבוגרים, שבה הם פשוט מגוללים בפנינו את העלילה, ולפעמים הדמויות כמעט מתייעצות עם הקהל ומתלבטות עימו. הקהל שותף רגשית להתרחשות, מה שמגביר את תחושת השייכות והקהילתיות ש-TITR מבקשת לייצר; הקהל פעיל פיזית ומעורב לגמרי כשחקן נוסף בהצגה. השחקנים מסורים, מוכשרים, מלאי אנרגיה ומהתלים בקהל בשובבות ובחן, והוא מצדו מתמסר בחזרה.

מתוך הפקת "אילוף הסוררת" של קבוצת TITR 2017, צילום: ייץ וולף.

שיתוף הקהל אינו רק רגשי, אלא גם פיזי. זה כנראה התיאטרון היחיד שבו תמצאו 250 אנשים שקמים ועוברים לקצה השני של הפארק רק כי התחלפה סצנה. חברי האנסמבל מבצעים את ההפקה באמונה שהתיאטרון הוא אמצעי לחבר בין אנשים, והקהל מגיב בהתאם.

בת שטיינברג, במאית ההצגה וממייסדי הקבוצה, החלה את דרכה עם פרויקטים קטנים של תיאטרון בקהילה. את ההשראה ל-TITR קיבלה מ-New York Classical Theatre, מסורת תיאטרלית פופולרית שמתרחשת מדי קיץ בסנטרל פארק בניו-יורק. שטיינברג עברה מחזון למעשה והקימה קבוצת תיאטרון. הם החלו בלימוד מחזות של שייקספיר, בנו גרסאות משל עצמם, שטיינברג ביימה והפיקה יחד עם בן-זוגה, וכך החל שבוע "שייקספיר בפארק", המביא את סנטרל פארק לירושלים. מאז הפעם הראשונה ב-2010, הספיקה קבוצת TITR להעלות הפקה בכל קיץ.

קבוצות תיאטרון חובבים בשפה האנגלית הפכו לטרנד בישראל, ונדמה שרבות מהן מתנקזות לירושלים, אולי משום שחיים בה אנגלוסקסים רבים. קבוצה נוספת שפועלת בעיר היא קבוצת Starcatcher, המעלה הפקה גדולה של מחזות זמר פעם בשנה ומנוהלת על-ידי עלי קפלן-וילדמן, יעל גרינבלט וג'ף רוזנשיין.

מתוך הפקת קבוצת סטארקאצ'רס. צילום: איטה ארבייט

קפלן עלה מארה"ב כשהיה בן עשר ומעורב בקבוצות ובהפקות תיאטרון קהילתי מאז שהוא זוכר את עצמו. בארצות-הברית, הוא מספר, נוהגים התלמידים בכל שנה, עם סיום שנת הלימודים, להעלות הפקה גדולה ומושקעת של מחזמר. "זה מאחד אנשים בצורה מדהימה, מאחד בין שלל תחומי האמנות השונים. להפקה צריך רקדנים, שחקנים, מעצבי תאורה, במאים, מעצבי תלבושות ותפאורה – זה יוצר קהילה עם ערך עשייה ומהות. אני ממש זוכר שהייתי ילד ובמקום ללכת לצופים הייתי בחזרות בתיאטרון".

אחרי הצבא התקבל קפלן לאוניברסיטת NYU לתוכנית יוקרתית לעיצוב בתיאטרון. במשך כמה שנים עבד בברודוויי ובאוף-ברודוויי, ולאחר מכן חזר לירושלים. היה לו ברור שהוא רוצה להמשיך ביצירה הקהילתית ולהשתלב בסצנה התרבותית שמתרחשת כאן. "חזרתי להיות פעיל בעולם של תיאטרון קהילתי, ליצור עם החברים שאיתם אני אוכל סעודות שבת משפחתיות ונמצא איתם בחזרות. האהבה לירושלים ואופי המקום לא איפשרו לי לבחור אחרת".

אתה מרגיש קושי בעצם העובדה שמדובר ביוצרים ושחקנים חובבים ולא מקצועיים?

"אנחנו מאוד מאמינים במה שאנחנו עושים. אנחנו עושים אמנות טובה ומצליחה ואף כלכלית, וזה מוכיח את עצמו. מגיע קהל בסביבות ה-800 איש, שזה דבר מדהים. אפילו תיאטראות מקצועיים ומצוינים לא מצליחים להביא קהל כל-כך גדול. אנו כן בבעיה של גיוס כספים", מוסיף קפלן בצער ומספר שהחלום שלו ושל שותפיו הוא לעלות מחזמר פעם בשנה ולהגיע גם לקהלים שאינם דוברי אנגלית.

סצנת תיאטרון החובבים המקומית מציעה עשייה מרתקת של קבוצות חדשות ומגוונות, והיא מעוררת תקווה לצמיחת קבוצות נוספות, רב-לשוניות, הפונות לקהל רחב ומקבלות הכרה כתרבות מקומית שמתרחשת ממש מתחת לשפה.