ב-20.10.17 פירסמה האמנית הצעירה שי-לי הורודי מכתב דרך המגזין האינטרנטי "תוהו", ובו היא מתוודה כי התחזתה למבקר האמנות של עיתון "הארץ", ד"ר שאול סתר, וכתבה בשמו ביקורות על תערוכות אמנות. במכתב שוטחת הורודי את מעשיה ומפרטת כיצד השיגה כביכול את המשרה הנחשקת. לא ברור מדוע החליטה הורודי לחשוף את סיפורה דווקא כעת, אבל נדמה שחוץ מתגובה וחצי משועשעות ברשתות החברתיות, הסיפור לא עורר הדים מיוחדים.
עד כאן הסיפור טוב ומעניין, לכאורה מהלך אמנותי של הולכת שולל שצלח ואף עורר תגובות. אלא שמתברר כי הורודי בדתה את הסיפור כולו מלבה. היא מעולם לא כתבה ופירסמה בשמו של סתר, אלא רק חמסה לכאורה את הבעלות על הכתיבה. מכאן שהולכת השולל היתה למעשה פעולה כפולה. הורודי לא הסתפקה בחשיפת המהלך והתעקשה לפרסם את המכתב המדובר, שהפך לבמה לשורה ארוכה של הטפות מוסר שחצניות ויהירות, המזלזלות באינטליגנציה של הקוראים והאמנים ובעיקר תוקפות את עמדת המבקר בתואנות מיושנות וחסרות בסיס. כל זאת לצד העובדה שהורודי עצמה פירסמה בעבר ביקורת באותו המגזין עצמו.
המסקנה הכביכול חדשנית בנוגע לתפקידו ולמעמדו של המחבר נוסחה זה מכבר במאמר "מות המחבר" של רולאן בארת (בתרגומו של דרור משעני), שאותו דווקא שלפתי מהספרייה שלי בעיניים פקוחות לרווחה. "לאחר הרחקת המחבר, היומרה 'לפענח' טקסט נעשית בלתי נחוצה לחלוטין", כתב בארת. "להעניק מחבר לטקסט פירושו לכפות על הטקסט הזה נקודת גבול, לספק לו מסומן אחרון, לנעול את הכתיבה […] כשהמחבר נמצא, היצירה 'מוסברת' והביקורת ניצחה; לפיכך אין שום דבר מפתיע בעובדה שמבחינה היסטורית היתה תקופת שלטונו של המחבר גם תקופת שלטונה של הביקורת, אך גם לא בעובדה שמעמדה של הביקורת (גם אם היא חדשה) מתערער כיום עם מעמדו של המחבר".
כיוון שמעמדו של המבקר הוא בעל חשיבות, אך רחוק מלהיות מעורר פלצות או בעל כוחות על-טבעיים ויכולות לחרב או להוליד קריירות אמנותיות, המכתב של הורודי הופך מרדיקלי ומטלטל למעורר גיחוך. הורודי ביקשה לייצר מהלך פרובוקטיבי שבו היא "הורגת" את המבקר, משתלטת על משרתו, נהנית מפירות משכורתו ומצחקקת מאחורי גבם של הקוראים, אך למעשה, ולרגע תיאורטי קט, היא רתמה את עצמה מדי שבוע לכיתות רגליים ברחבי הארץ, סיקור התערוכות השונות והפקת טקסטים שלכל הדעות עוררו דיון ומחשבה. בכך לא עירערה או הגדירה מחדש את התפקיד שלקחה על עצמה, אלא מילאה אותו באופן כמעט מושלם. במובן הזה, חוץ מהמהלך עצמו, תורגמה כאן פעולה של מילוי מקום ותו לא.
נוסף לכך, במקום לחשוף את המהלך גרידא, שלעצמו הוא רלבנטי ומרענן, התעקשה הורודי לצאת בטקסט ארוגנטי ונוטף בורות. "לימדתי את חברי לאסוף כמה ספרים, להסתובב במקום ולהצביע, ואת התובנה הזו אשמח לחלוק עם כל אמן שירצה לעשות בה שימוש", כתבה. כלומר, במקום להתבשם ממהלך אמנותי שאינו חדשני ועם זאת חצוף, בחרה הורודי דווקא להטיף מוסר, להתפאר בבורותה ולהצדיק באמצעות הסבר שטחי ונבוב את המחאה כלפי מעשה הביקורת (כאשר מהלך אמנותי מבטא ביקורת ומחאה טובים אין צורך להסבירו ולתרצו).
המכתב שפירסמה הורודי מתיימר גם לגבש תיאוריה על דמותו של המבקר. "אחת הפעולות החשובות ביותר של מבקר אמנות היא שחרור האמן מהתיאוריה", היא כותבת. "כשיש את הספרים הנכונים, כל פיסת תיאוריה מתאימה לכל פיסת אמנות", ועוד כהנה וכהנה אמירות ריקות מתוכן. באמירות אלו הורודי מזלזלת לא בישותו של המבקר, אלא בתנאים שעומדים לרשותו; מאגר ידע וכלים שנצברו במהלך השנים בתחומים רבים כגון פילוסופיה, פוליטיקה, ספרות, קולנוע ועוד, הנשזרים מתוך מחשבה קודחת והקשרים עמוקים לתוך מעשה הביקורת במקרה הטוב, ובמקרה המצוין מעוררים רעיונות, דיון ומחשבה חדשים והכרחיים להתפתחותה של מחשבת האמנות.
"חנה סהר, מיכל היימן וגליה יהב", אסף רותם, 2015. אקריליק על בד, 120×150 ס"מ
המבקר מתרגש ממעשה האמנות, רוגז עליו, חולם אותו בלילות, נשטף איתו במקלחת ומתרגם אותו למלים כדי לחוות אותו שוב ושוב. הוא שואף שקהל הקוראים יחווה אותו דרך הטקסט ואף יחוש אותו בגופו כשיבקר בתערוכה. הוא מבקש לעורר מאבקים וסערות, סיפוק ונחת. במאמרו "מניפסט המבקר" כותב דניאל מנדלסון כי בנערותו ביקש להיות מבקר כיוון שהוא "למד מהם" והחינוך שקיבל באמצעות ביקורות היה יקר לו ושווה ערך בעיניו אף יותר מהחינוך שקיבל בבית-הספר. "חשבתי על הכותבים הללו כעל מורים", הוא כותב. על-פי מנדלסון, המבקר נדרש להכיל כמה עקרונות: מומחיות שנובעת ממנעד רחב של ידע נצבר בנוגע לנושא או תמה שמבוססים, בין השאר, על קפסולה היסטורית לשם ההשוואה, טעם אישי ורגישות.
מנדלסון מדגיש כי מה שלמד מהמבקרים הוא בעיקר "איך לחשוב כמו מבקר" ואיך לבצע שיפוט של האמנויות השונות על בסיס ידע. כלומר, על-פי המניפסט של מנדלסון, לא רק שהמבקר אינו שולל מאיתנו את הזכות לשפוט, אלא הוא אף מעניק לנו כלים לעשות זאת באופן עצמאי לחלוטין. על כן האמירות שהמבקר "משחרר את האמן מהתיאוריה" או שהאמן "משוחרר מהצורך להביע את עצמו במלים", כלומר משוחרר מהצורך לחשוב, לנתח ולהסביר, הן אבסורדיות מיסודן.
בסיכומו של דבר, הורודי לא צלחה ברצונה "למות עם פלישתים" או "לרצוח" את דמותו של המבקר. היא בסך-הכל בישלה מנה הגונה של ניסיון לרצח המונים וקינחה בירייה ברגל.
