"ובחרדת-פתאום התעורר בו רצון כביר להקים עמוד מנירוסטה, שיתנשא עד גובהי לב השמיים ויציין לדורי דורות את עובדת היותה של אמו ואת המקום שבו היתה בנהר הדורות האינסופי, המחשבה שזכר אמו עתיד לסוּף כאילו מעולם לא היתה הבהילה אותו, והוא הגביה את עצמו עד מרום השמיים והשקיף משם אל עֵבר החושך שמִצָד העָבָר של כתם האור הקטן" (יעקב שבתאי, "סוף דבר", עמ' 117)
עבודתה של טל גפני היא מלאכת הצבה מחושבת של אובייקטים במרחב והתבוננות בזיקות שנרקמות ביניהם. גפני מניחה זה לצד זה דמויות, חללים, מתארים טופוגרפיים ועצמים דוממים. לצד ההיבטים החזותיים של עבודת המיצב, היצירה של גפני מבקשת לספר סיפור – סיפור אישי אך גם תרבותי, שמוצג באמצעות מחזה קאמרי.
עבודת הווידיאו שגפני מציגה בחלל התערוכה מתעדת שתי נערות צעירות, בנות 16 לערך, האחת אמריקאית והשנייה ישראלית. האמריקאית היא אליסה, ששמה כבר הולך לפניה בשל דבקותה בתוכניתה להעתיק בבוא העת את מקום מגוריה למאדים. הישראלית היא מאיה, אחותה הצעירה של טל גפני. דמות נוספת בסרט היא זו של האמנית עצמה, שעליה אנו למדים דרך קשריה ושיחותיה עם שתי הנערות המוזכרות.
גפני שוזרת את הסיפורים זה בזה באמצעות יצירת נקודות השקה שמאפשרות הקבלות, הצרנות, הכפלות וחילופין. למשל, את מאיה היא מציבה במצפה הכוכבים – טריטוריה המזוהה עם אליסה; את חליפת החלל של אליסה היא מציבה בחלל התצוגה בתערוכה באופן הגורם לחלל הצפייה הממשי במוזיאון להדהד את נופי עבודת הווידיאו; לאלה מצטרפים גילן המשותף של מאיה ואליסה וכיוצא באלו. כך יוצרת גפני טקסט – כלומר שזירה של השפה (החזותית) אל תוך עצמה באמצעות רצפים של החלפות.
היסוד המרכזי שסביבו נושקים הסיפורים זה לזה הוא סוגיית אובדנה (או העדרה) של האֵם: עבודת הווידיאו נפתחת כשנה וחצי לאחר ראשית הקשר בין גפני לבין אליסה וחודש לאחר שגפני איבדה את אִמהּ. את סיפור אובדן האֵם מספרת בדרך מעט שונה מאיה, אחותה של טל. באשר לאליסה, מהלך הסרט מגלה כי היא הופרדה מאִמה בגיל צעיר ועברה לחזקת אביה.
מראה הצבה מתוך "עתידים", טל גפני. צילום: אלעד שריג
החוט הנמתח בין הסיפורים השונים הוא בעצם שאלה שמובילה נתיבי חיפוש: טל נמשכה אל סיפורה של אליסה בגלל שראתה בו, כך נדמה, מקרה ייחודי ומעורר השראה של התמודדות עם נוכחות נעדרת של הדמות האמהית. טל מוקסמת מדרך התמודדותה של אליסה עם האובדן, ובד בבד היא מוטרדת ממנה. דומה כי אליסה אסופה מדי, מוחזקת באופן טוטלי, כמעט טוטליטרי. טרדה זו מביאה את גפני לשוב על עקבותיה, אל משפחתה, ולהתבונן בדרך ההתמודדות של אחותה עם אובדן אִמה. הפערים שבין שתי הפרוצדורות שגפני מתעדת מעצימים את השאלה המקורית שהציתה את תנועת המסע, ובה בעת הם יוצרים שתי וערב של מחשבות וחלומות, הנשזרים לכדי מצע פורה מאוד.
אליסה נוהגת לכנות את כוכב הלכת מאדים "הבית", ובכך הופכת את חייה לאודיסיאה של שיבה אל מקום שלא ביקרה בו מעולם. השיבה הביתה נעשית לשליחות ומשימה – שליחות שמתווה דרך, דרך חיים. הזיהוי השגור בין המרחב הדומסטי לבין האֵם מאפשר לחשוב את המחווה של אליסה כפעולת קיבוע של החסך האמהי אל אובייקט ממשי, אך יחד עם זאת מרוחק מעבר לכל דמיון (מאדים). המחווה הייחודית של אליסה היא, מצד אחד, פעולה של גירוש או נידוי של האובייקט האמהי אל החלל החיצון: אם המצב המלנכולי מאופיין בכך שהוא יוצר מרחב פנימי, אמנם סגור ומנותק, שבתוכו מה שאבד ממשיך להתקיים (בדיוק בשל כך האובדן לא נחווה כריקנות, אלא כתחושת נרדפות על-ידי האובייקט האבוד, שנשאר נוכח), אזי אצל אליסה מרחב זה מנודה לחלוטין אל החוץ.
מצד שני, המחווה של אליסה היא גם פעולת הנכחה של האובייקט האמהי במקום קבוע במרחב, כמעין אנדרטת זיכרון. ומצד שלישי, והוא המהותי לטעמי לעבודתה של גפני, המחווה של אליסה היא פעולה של מחיקת האם המתה והמצאה של אם חדשה תחתיה – מחווה המאפשרת המצאה עצמית חסרת גבול כמעט. במקום למצוא, אליסה ממציאה; ובפעולת ההמצאה של האם/העצמי הופכת את עצמה אליסה לאִמה שלה בעצמה.
שלא כמו אליסה, מאיה שקועה בפנטזיה "נורמטיבית" יותר, לכאורה בת-השגה בעולם הזה: היא חולמת להפוך לשחקנית מפורסמת. גם היא, במובן מסוים, חולמת להיעשות "כוכב". מאיה משחקת: היא מחליפה תפקידים וזהויות – באחד הרגעים בעבודת הווידיאו היא מצולמת כשהיא מגלמת לחלופין את השחקן המופיע ואת הצופים השונים בקהל. בהעדר האֵם – האחר האבסולוטי (ה- mOther, כפי שכינה אותה לאקאן) – היא נעשית בעצמה לאחר המתבונן בעצמה.
מאיה מוצגת בעבודת הווידיאו כשהיא לבושה בחולצה כחולה ועליה הכיתוב Ima (אמא), ואפשר לכן לפרש את הסצנה הנזכרת גם כדרכה להיעשות לאם הצופה בעצמה. בדומה לילדה העונדת את תכשיטי אִמהּ, את נעלי העקב שלה ואת שמלתה, מאיה כמו "לובשת" את (הסמל של) אמה המתה. היא מאפשרת לאם להתגלם ולהתממש בגופה, ובה בעת הופכת את עצמה למסמן של ההעדר. זו אינה פרוצדורת ההבלעה (אינקורפורציה) של המלנכולי, אלא הליך אחר, שמצליח לשמר (ולהרחיק) את זכרו של האובייקט האבוד בדרך מקורית.
לא ניתן אפוא למקם את הליך ההתמודדות של אליסה ומאיה עם האובדן בתוך שתי הקואורדינטות הגדולות שאותן הגדיר פרויד בחיבורו "אבל ומלנכוליה" (1917): הן אינן ניצבות בסיטואציה ההרמטית המלנכולית, הסגורה בעולמה הפרטי – מצב שבו העולם כולו נעשה מראה של מצבי התוגה של האני – וגם לא בדיאלוגיות של עבודת האבל, שבמסגרתה היחיד בונה את עולמו מתוך שיח עם האבידה, העבר והזיכרון. זאת גם אינה עבודת האבל הכושלת של הדכאוני, כפי שמנסחת אותה ז'וליה קריסטבה (1987), שממאן להיכנס לדיאלקטיקה הסמלית של עבודת האבל, ונשאר בתחום האובדן וההעדר הממשיים. תחת זאת, בפרוצדורות שהן נוקטות הן נעשות למעין משלבים מימטיים של האובייקט האבוד עצמו. גפני לא עושה לטכניקות ההתמודדות האמורות פתולוגיזציה, ובצדק: אף שטכניקות אלה עלולות להיראות "משוגעות", מפתיע לגלות עד כמה הן בעצם "בריאות". בריאות במובן זה שהן מאפשרות עבודה נפשית יצירתית – imagination, כפי שיתברר מיד.
האֵם, מספרת טל באחד הרגעים בעבודת הווידיאו, היא עבורה היסוד המאפשר את עבודת הדמיון. האם היא ה-Ima שמרכיבה את המלה Ima-gination. יסוד נוסף, בהקשר זה, שאולי מורחק מן המודע של המיצב, מתגלה בבחינה נוספת של חדר התצוגה: חריץ בין המזרן לארגז המיטה מאפשר לראות אצטדיון מפוסל בפלסטלינה שחורה, שעליו מוטבע הכיתוב Ima-gi-nation. פירוק המילה imagination לשלוש פרודות מאפשר לבודד ממנה הפעם לא רק את המלה Ima, אלא גם את המילה Nation. אלו הן האם והמולדת – שתי האמהות הגדולות. הזרקור החוקר של גפני אינו מופנה למימד זה של עבודה, אך הוא יסוד מהותי בתנאי האפשרות שלה: הלאום הישראלי והלאום האמריקאי הם הרי ממרכיבי הזהות הבולטים והבסיסיים של שתי הדמויות המרכזיות בווידיאו. גיבורות מיצב הווידיאו כמו מדוּברות על-ידי מדינת המוצא שלהן: שפתן, האסתטיקה והאתיקה של עולמן. אף שהן שואפות לברוא לעצמן בעצמן את אִמן, מופעי המולדת חושפים עד כמה האם המולידה עודה טבועה בהן, משטיחה את חלומותיהן ומדבררת דרכן את חלומותיה שלה.
מראה הצבה מתוך "עתידים", טל גפני. צילום: אלעד שריג
שיאה של עבודת הווידיאו בעבודת מיצב שבה מבקרת/משתתפת מאיה. זוהי סצנה "חלומית" – מופיע בה עולם סִפי ובו חישוקים שמזכירים פתחי כניסה ויציאה מחללית, כלומר פתחי מעבר מן העולם אל החלל החיצון וחזרה, כמו גם צורות וסמלים הנהירים לחולם לבדו. ניתן לחשוב על החלום שמציגה גפני כחלום פרוידיאני קלאסי, המתפרש כידוע כהמחזה של הגשמת משאלה: שלט עם הכיתוב gination מקבל את חלקו המשלים עם הצטרפותה של מאיה הלבושה בחולצה עם הכיתוב Ima. ה-imagination מיוסד והופך לדבר כשלעצמו. ואולם, כפי שטען הפסיכואנליטיקאי כריסטופר בולאס, לעתים החלום אינו נסב על משאלה נוספת זולת לעצם המשאלה לחלום. ייתכן ואפשר לטעון טענה דומה גם על התשוקה שבבסיס המעשה האמנותי של גפני.
"עתידים", טל גפני, מוזיאון בת-ים (במסגרת "הילדים רוצים קומוניזם"), נעילה: 11.11.17
