המלצת השבוע: "עמבה" בגלריה עינגא

שני אמנים שפועלים בנפרד ומצליחים לייצר יחד גוף עבודות קוהרנטי ומעניין, שעומד בפני עצמו, אינם עניין של מה בכך. השניים, מרב קמל וחליל בלבין, עובדים ומציגים יחד ובנפרד מאז 2014. ב"עמבה", תערוכתם שבגלריה עינגע, הם מציגים גוף עבודות שממשיך במידה רבה את זה שהציגו בתערוכה "קרנפים", גם היא בגלריה עינגע, בשנת 2015. באותה תערוכה הציג לצדם יואב אפרתי, ובתערוכה זו מציג יחד עימם שי אזולאי, עם ציורי שמן בעלי שפה ויזואלית קרובה, המקנים לתערוכה איכות של מקשה אחת.

ב"עמבה" מציגים קמל ובלבין פסלים קטנים העשויים בעיקר מטקסטיל, אבל עשירים בחומרים (יש אפילו שיניים), תפורים במלאכת יד קפדנית ומרשימה ומהדהדים מסורות של פיסול פמיניסטי ועיסוק בקראפט. רובם שומרים על איכות בובתית, תוכן מיני בולט, מורבידיות כללית והומור משובח שקושר הכל ביחד.

מרב קמל וחליל בלבין, "הנגאובר", 2017. צילום: ורה ולדימירסקי

רוב העבודות נראות כאילו היו חלק מסצנת הסיום של סרט אנימציה שהוביל לרגע שבו קפאו בדיוק כפי שהן מוצגות. בכניסה לגלריה מונחת ערימה קטנה של "מקראות" – שני עמודים מנייר פשוט ועליהם רישומים של הפסלים וכותרותיהם (אפשר לקחת). כך מתגלה שהפסל המציג דמות גבר היורה חץ באשה שפניה שותתות דם נקרא "הנגאובר", או שפסל המציג דמות שכובה במיטה כאשר דמות מופשטת ושדית צובעת את פניה בכחול נקרא "שנ"צ" (שנת צהריים). הדפים הללו אמנם מספקים לעבודות הערות כמעט מינוריות, אבל יש בהם אותו קסם משחקי אפל שיש בעבודות עצמן, והם אחד הרגעים היפים בתערוכה.

ציוריו של שי אזולאי מעניינים מאוד; דינמיים, בעלי אופי פואטי הדומה לפסלים, אבל לדעתי, הצגתם לצד האובייקטים אינה עושה עימם חסד, והם נבלעים ונעשים שוליים מעט לאובייקטים רבי העוצמה.