פסטיבל "צוללן", שייפתח ביום חמישי, 31.8.17, ויימשך כשלושה סופי–שבוע ברחבי תל–אביב ויפו, מציע גם השנה תוכנית מגוונת ומאוד "עכשווית" (כמו שאנחנו אוהבים להגדיר) של מופעי מחול, תיאטרון, פרפורמנס ואירועי שיח של יוצרים ישראלים, אירופים וכאלה שנעים בין לבין. המנהלים האמנותיים, עדו פדר ומשה שכטר אבשלום, מציעים כמדי שנה להתייחס אל המופעים כאל מושג או רעיון, והפעם – Matereality.
באופן מסורתי, מסבירים פדר ואבשלום, החומר הוא מה שאנו מבקשים להתעלות מעליו. עם זאת, רוב הדתות והתרבויות מקדמת דנא ניסו להגיע אל הקדוש, הטרנסצנדנטי, ואל מה שכביכול ממשי יותר ממראית העין של קיומנו. גוף האדם גם הוא חומר, ולכן אנו צמים, טובלים, רוקדים, מתעטפים, עושים יוגה. תמיד רצינו יותר מהגוף שלנו ולא הסתפקנו בממשות שהוא מציע.
המחול הוא כלי תרבותי, טקסי, מסורתי, אמנותי, שמאפשר לחולל בגוף טרנספורמציה, וכך לאפשר לנו ממשות (reality) שאינה נתונה לנו ברגיל. גם אם אנו חילונים והממשות שאנו תרים אחריה אינה בעולם שמעבר, נדמה שהמחול מציע אפשרות ייחודית לגילויה. ההצבה של גוף האדם כחומר במרכז המחול הופכת את מחוותיו, צבעיו, מגדרו וסימניו לחומרי גלם. יותר מכך, כל גוף הוא גם סובייקט, הוויה שהיא נפש. לכן החומריות (materiality) של המחול פותחת את הממשות באופן אחר משאר האמנויות. את האופן הזה אנו מכנים matereality. "שגיאת הכתיב" מסמנת שגוף האדם כחומר כבר מסובך בממשות אנושית–נפשית ובמציאות החברתית הטבועה בו.
האם ה-matereality שמגלה הגוף המחולי הוא המשכה של מסורת שרוצה "יותר" מהגוף, או שמדובר בקידומה של מסורת שקוראת להעמיק את המבט בחומר ובגוף כחומר? כך או כך, החומר של המחול מופיע ממילא עם סל המשמעות שהגוף גורר אחריו במישור החברתי, הפוליטי, הפסיכולוגי והאסתטי, וזאת הוא עושה על פני הגוף – אתר שהמציאות מופיעה בו ונחווית על–ידי נפש. אזי, גוף האדם אינו חומריות נטו, אלא תמיד matereality.
במסגרת הפסטיבל ניתן יהיה לצפות, בין השאר, בהעלאה מחודשת של "שתיים שעשוע ורוד", יצירתה הקנונית של יסמין גודר, שעלתה לראשונה בשנת 2013 בביצוען הבלתי נשכח של גודר ואיריס ארז; בעבודתן החדשה של מאי זרחי ומיכל אופנהיים, "The Voices", העוסקת בקול ובמרחב; המופע–הרצאה "טאלוס", שעולה השבוע בבכורה בברלין, מאת הכוריאוגרף ארקדי זיידס, העוסק בתנועה של מהגרים ומי שעוצרים את תנועתם באזורי גבול באירופה, ועוד.
אנדריוס מולוקאס. צילום: ג'וליה נברסקטי
מבין היוצרים האירופים שהוזמנו לפסטיבל כדאי לצפות ב"Matter of Matters", יצירתו של אנדריוס מולוקאס, שכבר הופיע כאן כמה פעמים בשנים האחרונות; בעבודות של אמנים ישראלים החיים ופועלים בחו"ל, ובהם מאיה וינברג ואשר לב; וביוצרים מובילים בסצנה ה"עכשווית" העולמית, ובהם Simon Mayer (אוסטריה), Ola Maciejewskal (פולין) ו-Julian Weber (גרמניה).
מעניינים במיוחד לטעמי אירועי השיח, שיארחו השנה יוצרים וחוקרים מתחומי האמנות הפלסטית, המחול והתיאטרון – ותיקים וצעירים – ויציעו דיונים וכיווני מחשבה על אודות המופעים ובכלל, מתוך מחשבה ביקורתית היסטורית ועתידית גם יחד, תוך כדי בחינה והדהוד של המופעים בזמן התרחשותם.
התוכנית, על אף שניחנה בטעם אישי מובחן למדי, מציעה מבחר מגוון של סגנונות ושיתופי פעולה ביצירה ובשיח של אנשים רבים. נדמה לי שפסטיבל "צוללן", שזו שנתו החמישית, כבר מתחיל ליצור סביבו קהילה של יוצרים וצופים, וזה מבורך.
