המלצת השבוע: דוד ריב ונועה גור במוזיאון ת"א

"קולקטיב – מבטים על אוספי המוזיאון" היא תערוכה מאכזבת. התערוכה נועדה להיות מפגן כוח מוזיאלי, שבמסגרתו אוצרות ואוצר המוזיאון מפעילים את מגוון הכלים האוצרותיים שברשותם על מגוון עבודות מאוספיו הגדולים של המוזיאון. בפועל, אשכול של מיני-תערוכות מציג את העולם האוצרותי כקלישאה שנעה ברוב המקרים בין תערוכות נושא במירען, הצבות בשליפה, נסיונות חצי אפויים, יומרנות תיאורטית ושעתוק רעיונות על שעתוק.

אולם במרכז האולם התמוה עומדת עבודה מסקרנת. היא מתפרשת על פני 34 שנה, וליצירתה חברו בלי לתכנן מראש אמן ותיק ואמנית צעירה, אוצרת ותיקה, אוצרת צעירה ומנהל מוזיאון בדימוס. הצבתם המשותפת מעוררת מחשבות על אמנות, אוצרות, פוליטיקה ומשטרי ראייה, וכן על הגבולות הנזילים בין התחומים.

ראשיתה של ההצבה בשנת 1983. האמן הצעיר דוד ריב הוזמן על-ידי אוצרת המוזיאון דאז שרה בריטברג-סמל להציג בתערוכה זוגית בביתן הלנה רובינשטיין יחד עם גבי קלזמר. ריב הציג סדרת ציורי נוף בשמן על בד בשחור-לבן, שהושפעה משידורי טלוויזיה ממלחמת לבנון הראשונה, שהסתיימה שמונה חודשים קודם לכן. סביב הציורים תלה האמן הדפסים מפוספסים בצבעים אדום, שחור, ירוק, לבן וכחול. הבחירה תוארה על-ידי האוצרת כ"מכת צבע" ביחס לציורים המונוכרומטיים. ריב, לעומת זאת, תיאר את העבודות ככמיהה או תביעה לשלום ודו-קיום ישראלי-פלסטיני וכמחווה לאמנים פלסטינים שסבלו מהתנכלויות.

כשהעניין עלה לכותרות בעקבות ראיון שהעניק ריב לחזי לסקלי בעיתון "העיר", הוזמנו האמן והאוצרת לשיחה זועמת עם מנהל המוזיאון מארק שפס, שהאשימם בהצגת מניפסט פוליטי במקום תערוכת אמנות, ביטל את הוצאת הקטלוג של התערוכה, ובהמשך ניסה לפטר את בריטברג-סמל בטענה שאין לו אמון בה.

בשנים 2014–2017 התחקתה האמנית נועה גור אחר הסיפור. בהעדר כל רישום של הפרשה ביומני המוזיאון, היא בחרה לערוך ראיונות וידיאו עם שפס, בריטברג-סמל וריב. כעת מציגה האוצרת ענת דנון-סיון קיר גדול שעליו ציורים של ריב, הדפסי צבע מפוספסים חדשים (המקוריים אבדו), ושלושה מסכים שמקרינים את הראיונות הפורשים את גרסאותיהם של המעורבים. התוצאה היא רשומון שאינו מציג הבדלי גרסאות עובדתיים, אלא פרשניים. בעוד שסדר האירועים ואופיים מוסכמים על כל המשתתפים, הרי שעמדותיהם האמנותיות מציגות דרכים שונות להבין את מהותו של הדימוי הפוליטי והאמנותי.

לכאורה סדר הכוחות בתערוכה ברור: האמן והאוצרת הוותיקים נגד המנכ"ל, והאמנית והאוצרת הצעירות בעד האמן והאוצרת מהדור הקודם. העניין נעשה ברור עוד יותר כשלוקחים בחשבון את העובדה שב-34 השנים שחלפו הרימו בריטברג-סמל וריב תרומה גדולה ומשמעותית לתולדות האמנות בישראל, ואילו שמו של שפס נשכח. אולם בפועל – וכאן טמונה הצלחתן של גור ודנון-סיון – הציורים והראיונות מעמתים בין השותפים באופן שמציג קואליציות שונות ומשתנות: בין בריטברג-סמל לריב, בין ריב לשפס ובין שפס לבריטברג-סמל. כך, בשעה שבריטברג-סמל מבקשת לשמור על אוטונומיה פנים-אמנותית יחסית ומסרבת לקבל את הפירוש הדגלני של ההדפסים, הן ריב והן שפס מתייחסים לדימוי כאל הצהרה פוליטית לכל דבר, וחלוקים רק על שאלת הלגיטימיות של הצהרה כזו במסגרת מוזיאלית.

אולם המתח בין הפורמליזם לפוליטיקה אינו מסתיים כאן, כי רגע לאחר מכן טוען מנהל המוזיאון שהפרת האמונים שמבוצעת בתערוכה אינה רק עניין פוליטי, אלא היא קשורה גם בחריגה של ריב מחוץ לגבולות בד הציור. את המהלך מתאר שפס ככישלון, כי "עובדה שמאז הוא לא עשה שוב דבר כזה". פה שוב נכנסת בריטברג-סמל לתמונה, כשהיא חורגת מ"מכת הצבע" לדיון במעבר של הטלוויזיה הישראלית משידורים בשחור-לבן לשידורים בצבע באותה תקופה, על המחיקונים והאנטי-מחיקונים שאיפיינו אותה. הפסים הצבעוניים מקבלים כעת משמעות חדשה. הם אינם קשורים לדו-קיום, אלא לתקלה בשידורים ושיבוש הראייה.

כך מתחוורת התפיסה המפרידה בין דימוי "פלקטי" לדימוי "מורכב". שפס ובריטברג-סמל מסכימים על ההבחנה בין השניים, ומתווכחים רק בשאלה איזה מין דימוי מציג ריב. המנכ"ל חושב שהאוצרת והאמן הערימו עליו והכניסו למוזיאון הפגנה במסווה של תערוכה, ואילו האוצרת, שלא ברור מה מדבריה נובע מאמונה פורמליסטית עמוקה ומה מניסיון מיתמם ונואש להגן על מרחב אפשרויות הפעולה של האמנות במוזיאון, חושבת שהרובד ההפגנתי של הדימוי כלל אינו הצד החזק והבולט שלו, ושעיקר העניין הוא עיסוק בראייה, בציור וביחסים בין אמנות לתקשורת המונים.

ברקע מופיע ריב כשהוא מסרב לקבל את ההבחנות של השניים, ובניכוי ההקשר הטראגי של הדימויים, נראה שכל הפלפולים הללו גורמים לו להרגיש משועשע. כותרת התערוכה – המוזיאון כ״מרחב מוגן״ – מצטיירת אם כך לא כשם נרדף לאזור תרבותי חופשי מאילוצי המציאות, אלא כתיאור של זירה פוליטית שמגבלותיה והגנותיה מתבררות מתוך עימות.

"המוזיאון כ'מרחב מוגן'", דוד ריב ונועה גור
אוצרת: ענת דנון-סיון
במסגרת אשכול התערוכות "קולקטיב – מבט על אוספי המוזיאון"
נעילה: 14.10.17