הזוכה לשנת 2017 בפרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר היא הצלמת רונית פורת. פרס פרסר הוא פרס שנתי שמוענק מטעם מוזיאון תל-אביב לאמנות זו הפעם השלישית; בשנת 2015 זכה בו הצלם רמי מימון, ובשנת 2016 זכה הצלם מארק יאשאייב. הפרס כולל מענק כספי בסכום של 5,000 דולר ותערוכת יחיד במוזיאון תל-אביב.
רונית פורת נולדה ב-1975, בכפר-גלעדי. היא בוגרת החוג לצילום ומדיה דיגיטלית במכללת הדסה, ירושלים, ובוגרת תואר שני בצ'לסי סקול אוף ארט אנד דיזיין, לונדון. פורת הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בגלריות ומוזיאונים בארץ ובעולם, זכתה בפרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות ובתמיכת קרן רבינוביץ', קרן התרבות אמריקה-ישראל, מפעל הפיס ועמותת ארטיס. היא השתתפה בתוכניות שהות באוסטריה, בניו-יורק, בפולין, בהולנד, באיסלנד ובתוכנית השהייה של ארטפורט, ישראל. עבודותיה מצויות באוספים פרטיים בארץ ובעולם וכמה מהן פורסמו בכתבי-עת ומגזינים מקומיים ובינלאומיים. פורת היא חברת הגלריה השיתופית לצילום אינדי מאז 2010.
צוות השופטים בוועדת הפרס כולל את דורון רבינא, אוצר ראשי במוזיאון תל-אביב, ושני מומחים בינלאומיים לאמנות ולצילום. השנה התארחו בצוות השופטים כריסטופר פיליפס (Philips), לשעבר אוצר במרכז הבינלאומי לצילום בניו יורק (2010–2017), שבמשך כעשור שימש עורך מגזין Art in America וכיום מרצה באוניברסיטת ניו-יורק על היסטוריה וביקורת של הצילום, ובריאן שוליס (Sholis), אוצר עצמאי, כותב ועורך, שכיהן כאוצר הצילום במוזיאון סינסינטי לאמנות בשנים 2013–2016.
מנימוקי השופטים: "פורת יוצרת קולאז'ים צילומיים עדינים המבוססים ברובם על דימויי רדי-מייד של מקורות חזותיים וחומרים ארכיונים שבאמצעותם היא בוחנת ייצוגים היסטוריים בתרבות ובאמנות. עבודתה מתאפיינת בחיבור מקורי בין עבודות צילום שלה לבין עבודות של צלמים אחרים, תוך חקירה מעמיקה ומסועפת של הסיפור האישי והקולקטיבי.
"עבודותיה נטענות בהיבטים פסיכולוגיים, רגשיים, מגדריים וקולקטיביים ונקשרות למושגים של מקור, התערבות, שעתוק ואופני ניסוח, הפצה ושינוי של דימויים. היא מעלה שאלות על אודות כוחו של המדיום הצילומי ואפשרויות הפעולה המגוונות שהוא מאפשר. פורת דולה חומרים מגרמניה שבין שתי מלחמות עולם ומארכיוני קיבוצים ועושה שימוש גם בצילומים אישיים כדי לשזור ולפרום סיפורים העוקבים אחר דמויות מהתרבות הגרמנית בתקופת רפובליקת ויימאר. המהלך הקולאז'יסטי של פורת על גבי הדימויים נע בין התערבות מינורית לבין פעולה מובחנת של חיתוך וחיבור; יצירתה מתייחסת למסורת הפוטומונטאז' הדאדאיסטית אך היא מרובת הקשרים ומקורות".
