* כתבה שלישית בסדרת כתבות על מדיניות תרבות בישראל, שנוצרה בשיתוף פעולה בין מגזין ״ערב רב״ לאיגוד האמנים הפלסטיים בישראל
הפריפריה בעולם כולו קורסת, ויישובים המרוחקים ממרכזי התעסוקה ננטשים לטובת הערים הגדולות. תהליך העיור המואץ שמתרחש מאז סוף המאה ה-20 מתחולל בכל העולם: מרבית תושבי העולם, מעל 60%, עוברים לגור בכרך. הערים הגדולות, המתרחבות במהירות, אינן מסוגלות לייצר סביבות מגורים מגוונות שיתאימו לצורכי האנשים שגרים בהן. הסיבות לכך – תכנוניות וכלכליות – קשורות למנגנונים ומודלים מסורתיים שאינם רלבנטיים לימינו. המודלים לתכנון מתקדם של מקומות יישוב או מרחבים עירוניים ותהליכי קבלת ההחלטות אטיים מקצב הצמיחה בשטח.
בישראל הבעיה מורכבת אף יותר: ה"סְפר" ממלא גם ייעוד אידיאולוגי של תפיסת שטח. ישראל היא אחת המדינות הספורות בעולם שבהן מקומות יישוב חדשים עדיין מתוכננים על חשבון עיבוי היישובים הקיימים. ללא הסובסידיות הכבדות שהמדינה מעניקה ליישובים הללו, הם היו נאלצים להתמודד עם החמרה משמעותית בשורה של בעיות קיימות: העדר תעסוקה, העדר נגישות לחינוך ראוי ומחסור בשירותים חברתיים – בעיות שמאפיינות פרברים ברחבי העולם.
אחד הפתרונות לבעיה בארה"ב הוצע בתחילת שנות האלפיים, והיה עידוד המעמד היצירתי להתיישב בפריפריה ולפעול בה. לפי התפיסה הזו, אנשים היוצרים אמנות ומעורבים בתרבות המקומית מנגישים גופי ידע חשובים לציבור, יוצרים סביבה רוחשת של עשייה, וזו בתורה מעודדת מסחר. מכאן הדרך לפעילות עירונית בריאה – קצרה. חרף הביקורת על המודל הזה, הוא קנה אחיזה איתנה בקרב הממסד הישראלי, הרואה באמנות ובתרבות מפתח לשינוי והתעוררות עירונית בפריפריה. שתי דוגמאות בולטות לרעיון הן הפרויקט השאפתני של מפעל הפיס "מעבדתרבות", המיועד לתמיכה במוסדות תרבות חדשים למשך כמה שנים, ותקנת סל"ע החדשה של משרד התרבות, שמטרתה לשנות את מבנה ההשקעות של המדינה בתרבות מחוץ לערים הגדולות.
התקציב שמדינת ישראל מקצה לתרבות הוא מהנמוכים בעולם המערבי: פחות מ-1% מתקציב המדינה מוקדש לתרבות על כל ענפיה – קולנוע, תיאטרון, מחול, אמנות פלסטית ועוד. לרוב האמנים/יות בישראל אין גישה לתקציבים הדלים שמוקדשים להם, בשל קשיים ביורוקרטיים ושיטת חלוקת המשאבים, המוענקים למוסדות ולא לאמנים/יות באופן ישיר. כיוון שרוב המוסדות לאמנות ותרבות ממוקמים בתוך הערים, הפריפריה מופלית פעמיים – פעם בשל הריחוק והמשאבים הרבים שנדרשים כדי לקיים תרבות רחוק מהמרכז, ופעם משום שאין בה מוסדות גדולים, ומכאן שהיא זכאית להרבה פחות כספים ומשאבים ממשלתיים.
על הרקע הזה, ובהתאם להצהרותיה, מנסה שרת התרבות השרה מירי רגב לחזק את הפריפריה בתקציב שאינו כפוף למבנה של "האליטות הישנות" ולמוקדי הכוח שלהן בוועדות ובמוסדות התרבות הגדולים, שלטענתה מורכבים ממיליה שמי שאינו חלק ממנו, לא ימצא בו את מקומו. תקנת סל"ע – סל תרבות עירוני – נועדה, לשיטתה, לעקוף את החסמים של מבנה עולם התרבות הישראלי הישן, ולהעביר משאבים ישירות למנהלי התרבות ביישובים מרוחקים שאינם מונים יותר מ-50 אלף איש. באמצעות התקנה, ובניגוד לעבר, המשרד יכול להעביר תקציבים ישירות לרשויות המקומיות. הרשויות יכולות, לפי הקריטריונים של המשרד, לתקצב אירועי תרבות או לממן פעילות תרבות בעצמן, באופן ישיר או דרך בקשות לתמיכה של אמנים/ות.
"תקנת סל"ע תאפשר לרשויות רבות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית בישראל לקדם יוזמות תרבות בעיר ללא החסמים החברתיים שהפלו אותם לרעה עד היום", אמרה רגב בראיון בגל"צ עם פרסום התקנה, ב-5.5.16. "במשך שנים הפריפריה החברתית והגיאוגרפית הופלתה ולא הצליחה לקיים פעילות תרבותית מקומית […] תקנה זו תאפשר לכל רשות להביא את הייחוד התרבותי שלה בהתאם לצרכיה האמיתיים […] בהקשר זה, תקנת סל"ע תהווה סלע להתהוותה של תרבות יישובית בכל יישוב ויישוב, בדגש על הפריפריה".
שרת התרבות מירי רגב (תצלום מהאתר האישי)
עבור הרשויות המקומיות זוהי בשורה גדולה גם במספרים: התקציב שמשרד התרבות הקצה לטובת העניין הוא כ-50 מיליון שקל בשנה, הרבה מעבר לתקציבים שהיו זמינים לתרבות ברשויות המקומיות או נגישים באופן ישיר לאמנים בעבר. באופן עקרוני, כל אמנית או אמן יכולים להציע פרויקט ולקבל תקציב עבור פעילות שעונה על הקריטריונים של התקנה. התקציב אושר בשנת 2016. בפועל, רק מעטים נרשמו והגישו בקשת תקציב לפרויקטים ב-2017. בניסיון להגדיל את החשיפה של התקנה ולסייע בצליחת המכשולים הביורוקרטיים למי שיכולים לתרום ולהרוויח מכך, איגוד האמנים הפלסטיים, שהבין את גודל ההזדמנות, פירסם את הקול-הקורא ואף מינה את האוצרת נוגה דוידסון לרכז את הפעילות בעניין.
"הרעיון באמת מתקן עוול היסטורי; לא היתה מספיק תמיכה במה שקורה בפריפריה ומחוץ לערים הגדולות", סיפרה דוידסון בשיחה שנערכה בחודש אפריל השנה. "מה שאני עושה מטעם האיגוד זה קודם כל ליידע אנשי אמנות ואוצרים על התקנה. זה שהיא פורסמה בשנה שעברה לא אומר שאנשים יודעים עליה. מעבר לזה, אני יכולה לעזור לפענח את רזי הקריטריונים של התקנה. נברתי בסעיפים, ויש לי יכולת להגיד לאמנים שפונים אלי אם זה מתאים או לא, אם צריך יותר פעילות קהילתית או נקודות אחרות. אני עושה גם פעולת קישור לרשויות המקומיות. או שלאנשים אין שום קשר לרשות וצריכים כיוון, או שהם צריכים תמיכה ומישהו שיגיד לרשויות – 'זה רעיון טוב וכדאי לקדם אותו'".
המכשול העיקרי בדרך להגשת הבקשות לתמיכה הוא העדר קשר בין האמן לרשויות המקומיות. לפי התקנה, על האמנים להיות בקשר עם אחראי התרבות ברשות כדי שיוכלו להגיש את הבקשה. ועדיין, מסבירה דוידסון, "הפתיחות לאמנות פלסטית היא לפעמים מוגבלת. אני שומעת אנשים מהמחלקות לתרבות שהם הכי בעניין ורוצים יוזמות של חברה צעירים, אבל גם כאלה שלא מבינים מה רוצים מהם ולמה זה טוב, ולמה תקציבים שהעירייה יכולה לעשות בהם שימוש לקהלים רחבים צריכים ללכת למשהו כל-כך ספציפי".
יוזמות שנסמכו בעבר על תקציבים קטנים, על מתנדבים, על גיוס המונים או על כוחות מקומיים יכולות לקבל תמיכה ממשלתית. יש בתקנה החדשה הזדמנות אמיתית ליצירה מקורית מחוץ למעגלים הקיימים והרגילים של אמנות בישראל. דוידסון מסכימה: "אני לגמרי רואה מאנשי התרבות, גם מיוצרים וגם מהאנשים שקשורים ברשויות, שיש רצון עז ליצירה, וזאת הזדמנות מדהימה בשביל אנשים שעד היום לא היתה להם אופציה להקים גלריה בגליל או בנגב, או איפה שרוצים. יש הרבה אנשים נלהבים עם רעיונות, יש המון יופי ופוטנציאל בתקנה הזאת. למי שיש היכולת, האמביציה והנכונות לקחת את זה ולפתוח מקום, זה פרויקט מדהים שיכול להעשיר את הפעילות התרבותית בארץ. והם מתכוונים לזה. בתחום היוזמות, למשל, נותנים תקציב לשנתיים. בתוך התוכנית חייבים לכלול תוכנית אופרטיבית לטווח ארוך. רוצים לראות תוכנית שתמשיך להתקיים גם אחרי שנתיים".
הביקורת על תקנת סל"ע מתמקדת בסכנה שבפישוט התהליכים הביורוקרטיים ובהעדר מנגנוני בקרה מתאימים. אמן שמעורב בפרטים: "התקנה מתיישבת עם הצדדים הטובים באג'נדה של מירי רגב. אפשר לפקפק בכמה היא מתכוונת לזה וכמה היא עושה ספין על משהו שנשמע טוב, שכספי משרד התרבות לא ילכו רק להבימה ולמוזיאון תל-אביב. זה יפה ונכון וראוי. הלוואי שזה יישא פרי. אבל אלה כספים שיכולים גם להכשיר שחיתות ברמה המקומית. דווקא בגלל שהתקנה נועדה לעקוף חסמים ותהליכים ביורוקרטיים, כשהכספים יגיעו לרשויות המקומיות, הם יכולים בקלות להתחלק כטובות הנאה. במקרה כזה, רק סכומים מעטים יגיעו לאנשי האמנות. אמנם כתוב בחוק שהכספים אינם יכולים להיות מועברים לאירועים גדולים כמו יום הזיכרון או יום העצמאות, אבל הפוליטיקה הישראלית היא הפוליטיקה הישראלית, והיא הפתיעה בעבר ביכולת היצירתית שלה".
נגה דוידסון
לא רק ביכולת יצירתית מדובר, אלא גם בפרשנות אינטרסנטית ו/או מניפולטיבית של התקנות. בשיחת עדכון לקראת פרסום הכתבה השבוע הצביעה דוידסון על מספר כשלים וקשיים שעלו במהלך העבודה. "אחרי כמה חודשים של עבודה, ומתוך 20 הצעות שהצענו, כולם של אנשים כשרוניים שיכולים לעשות את זה, רק אחת הוגשה. נתקלנו בחומה כשהתחלנו לפנות לרכזי תרבות. הבנו שיש בעיה אמיתית שקשורה לכך שאם רכז תומך בפרויקט חדש, הוא יצטרך לעבור ביורוקרטיה מורכבת ולטפל בכמות עבודה נוספת עצומה, בזמן שהוא לא מקבל לא עוד כסף ולא עוד כוח אדם. מה שהרבה רשויות עשו עם התקנה בפועל זה להגיש 'הרחבת פעילות' לפרויקטים קיימים. זאת פרצה בתקנה, ואמרנו את זה לאנשים של סל"ע שיושבים במשרד התרבות. כמו שאמרתי לך, יש רכזי תרבות ברשויות שהכי רוצים אמנות ומאמינים בה אמונה אמיתית. גם הם לא יכולים להגיש כל יוזמה, כיוון שמי שחותם בסופו של דבר על התקציב זה מנכ"ל הרשות, ואז הפרויקט צריך להתאים לאג'נדה של הרשות, כמו הנושא השנתי העירוני, או טיפוח שכונות, או חינוך. הם צריכים לחלק את העוגה, יש הרבה אינטרסים, והעוגה היא לא גדולה במיוחד. המסקנה המצערת היא שלאמן או אמנית פרטיים שניגשים לעירייה במסגרת תקנת סל"ע אין כמעט שום סיכוי אם אין לו קשר קיים עם הרשות המקומית ולוביסט שידחוף את ההצעה.
"תמונות המצב היא שאין היענות לקידום יוזמות חדשות, וברשויות מוצאים את הדרכים להשתמש בכספים האלו. מגדירים את זה לפי הקריטריונים של התקנה, לפי הניסוחים הנכונים, אבל פשוט מוצאים את הדרך להעביר את זה לצרכים פנימיים של העירייה. סופר לי שאחד הפרויקטים שקיבלו כסף מתקנת סל"ע היה למשל תצלומים של 'שלום כיתה א". הגדירו את זה כאמנות, זה מושג רחב. אנחנו כאנשי מקצוע יכולים לדאוג לשקיפות גדולה יותר. אם אפילו ראש המדור לאמנות פלסטית במשרד התרבות אומר שהוא לא מבין את תקנות סל"ע, והבחירות האמנותיות שלה לא מבוצעות על-ידי אנשי מקצוע מהמדור שלו, אז מי בוחר את האמנות? אנשים לא מקצועיים.
אנחנו באיגוד רוצים להנגיש את המידע. הבנו שצריך לתווך בין האמנים העצמאיים לגורמי הממשל ולייעץ לאמנים בנושא של תמיכות – איך מגישים לפרויקטים, איך לקרוא בין הסעיפים הביורוקרטיים וסבך הטופסולוגיה באופן ידידותי למשתמש, תוך כדי עבודה עם משרד התרבות.
"אנחנו עובדים עכשיו על מיפוי תקציבי של כל הכספים שקשורים לאמנות פלסטית. התקציבים לא יגדלו מזה שנמפה אותם, אבל נוכל לנסות לתעל אותם לפרויקטים אמנותיים ראויים ומקצועיים".
