ציורה של יעל בוכבינדר-שמעוני, "צאינה וראינה", מגלם אמירה בוטה נגד הגבלת האוריינות הנשית בעולם היהודי, ובמיוחד נגד הדרתן של נשים מלימוד גמרא. אמירה זו מובעת באמצעות קבוצה של דימויים חזותיים שכל אחד מהם הוא רמז לטקסט מתוך ארון הספרים היהודי הניצב בתשתיתו. כך נוצרת עבודה חזותית שכולה מלים נוכחות-נעדרות, ואולם למרבה הפרדוקס, נדרש ידע רב בנבכיו של ארון זה כדי לזהותן. מכאן שצפייה בציור מעוררת אצל הצופה (ובמיוחד אצל הצופָה) את הצורך באותו ידע תורני שנשים הוגבלו במהלך ההיסטוריה מלרכוש אותו.
הציור הוא חלק מתערוכת נשים קבוצתית הנושאת את השם "צאינה וראינה: אמניות ישראליות מתבוננות בזהותן הדתית והמגדרית" (אוצרים: פרופ' חיים מאור וסטודנטיות קורס האוצרות לתואר ראשון באוניברסיטת בן-גוריון), שנפתחה ב-4 באפריל 2017 באוניברסיטת בן-גוריון. יעל בוכבינדר-שמעוני היא אמנית וחברה בקבוצת סטודיו-משלך, המקדמת אמניות דתיות. העבודה "צאינה וראינה", המוצגת בתערוכה, מעוגנת בעולם הספר היהודי והאוריינות היהודית, נושאים שהאמנית עסקה בהם גם בעבודה "שערי בינה", שהוצבה בבית-הכנסת בני-משה בבניין כלל בירושלים במסגרת שבוע העיצוב 2016.
האמירה המובעת בעבודה הנוכחית נוצרת באמצעות ארבעה דימויים שהולבשו זה על גבי זה. מסגרת הציור מרמזת לשערי ספרים עבריים בעידן הקדם-מודרני, שהתאפיינו לרוב במבנים ארכיטקטוניים המחקים שערים ממשיים, שדרכם נכנס הקורא, תרתי משמע, אל עולמו של הספר. כל בית-דפוס סימן את ספריו באמצעות שער מעוצב ייחודי, מעין סימן היכר, לוגו קדם-מודרני. מסגרת השער המופיעה בציור של בוכבינדר-שמעוני היא המסגרת שבה נעשה שימוש בבית-הדפוס של האלמנה והאחים ראם (יש לבטא: רוֹם) בעיר וילנה. הספר המפורסם ביותר שיצא מבית-דפוס זה הוא התלמוד הבבלי, הגרסה הקנונית של התלמוד שמכונה "ש"ס וילנה". כרכי התלמוד מדפוס וילנה גובשו והודפסו בשנים 1880–1886 והם מייצגים בעבודה את העולם ההגמוני הגברי ואת תפיסת הלמדנות היהודית.
על השער הולבשו שתי דמויות נשיות שהן ואריאציה על הדימוי הימי-ביניימי "האקלוזיה והסינגוגה", המסמל את נצחון הנצרות על היהדות. היהדות, היא הסינגוגה, הוצגה באמנות הפלסטית של ימי-הביניים והרנסנס כאשה מושפלת שעיניה מכוסות, בידיה שרביט שבור ושפת הגוף שלה מביעה אומללות וכניעה. אצל בוכבינדר-שמעוני הסינגוגה צמודה לעמוד השמאלי של השער, עיניה מכוסות בד. מימין הוחלפה האקלוזיה (שסימלה במקור את הנצרות) באשה יהודייה המברכת בהלטת פנים על נרות השבת הנתונים לפניה. כך שתי הנשים, אולי אם ובתה, הן תאומות הנושאות על גבן מטענים היסטוריים עמוקים של אנטישמיות מחד וסקסיזם מאידך, והן עומדות בשערי "ש"ס וילנה" כשעיניהן מכוסות. מתחת להן מופיעה הרישא של הסיסמה הפופולרית: "כל אשה ובת – מדליקה נרות שבת", כרמז לטריטוריה נשית מובהקת בעולם היהודי – מצוות הדלקת נרות, המציינת גם את המרחק בין העולם הגברי לעולם הנשי, שכל אחד מהם נתון בהוויה נפרדת ואין מפגש ביניהם.
פנים השער ריק. במקום שבו אמורים להיות כותרת הספר, שם המחבר, שם המדפיס, תאריך ופרטים אחרים מצוי שטח לבן. שדה הראייה של האם והבת, שהוצמדו כעמודים תומכים לשער, חסום; אין הן יכולות לראות מבעד לו, כלומר לקרוא את התלמוד. למעשה אין הן יכולות לבוא בשערי קודש הקודשים של ההגמוניה הגברית היהודית.
כתחליף לעולם הלמדני של הגמרא קיבלו שתי הנשים את "צאינה וראינה", היא הכותרת החלופית המופיעה במרכז השער ומתחת לה משפט אירוני: "למען ירוץ כל קורא בו/ גם ההמוניים גם הנשים". הרישא של הפסוק היא ציטוט מתוך "חבקוק", ב', 2: "וַיַּעֲנֵנִי ה' וַיֹּאמֶר כְּתֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל-הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ", ששימש בימי-הביניים במבואות של ספרים עבריים כביטוי לספר המכיל דברי ביאור לטקסט קשה ממנו. אם כך, הרי שהנשים המצוירות ייאלצו להסתפק בביאור פשטני שהוא בבחינת תחליף שטחי של הדבר עצמו.
ה"צאינה וראינה" (מהדורת דפוס שלישית שקיומה ודאי: האנאו 1622) הוא חיבור עממי, שפתו פשוטה, לשונו יידיש קמאית, והוא הותאם מלכתחילה על-ידי המחבר, רבי יעקב בן יצחק אשכנזי מיאנוב (1550–1624), לנשים וגברים שאינם קוראי עברית, כלומר לשכבות הנמוכות של הקהילה. כל מי שאינו יכול לבוא בשערי הגמרא יכול גם יכול לבוא בשערי ה"צאינה וראינה", תרתי משמע. כך היה בראשית המאה ה-17 כשנדפס לראשונה, כך גם עשרות ומאות שנים לאחר מכן. במהלך השנים, ובמיוחד מהמאה ה-19 ואילך, הפך "צאינה וראינה" לחיבור המזוהה עם נשים לא משכילות הקוראות ומבינות יידיש בלבד.
העיסוק האליטיסטי בתלמוד נחשב מאז ומעולם לתחום גברי מובהק בעולם היהודי המסורתי, בעוד שנשים הודרו ממנו והופנו באופן ממסדי ומוצהר אל נישות רכות יותר. ה"צאינה וראינה" הוא נישה שכזו. לשונו העממית, הוא בנוי בעיקר מסיפורים ואגדות סביב פרשת השבוע, כמה ממהדורותיו מלוות בחיתוכי עץ המבהירים את הטקסט וממחישים אותו – וכל אלה הופכים אותו לנגיש לכל, גם ל"המוניים", גם לנשים.
ה"צאינה וראינה" הוא שדה בור פתוח לכל, בעוד שהתלמוד הוא גן נעול. לכן העומס הוויזואלי המאפיין את שערי "ש"ס וילנה" עומד בניגוד מצמרר לריקנות הציור של בוכבינדר-שמעוני, והוא מטונימי לאופן שבו נתפס עולם המחשבה הגברי מול זה הנשי. הגן הנעול מלא כרימון, ואילו השדה הפתוח הוא ריק ודליל.
על-פי קטלוג התערוכה, לציור קשור חוט אדום המשתלשל ממנו (משום מה החוט האדום לא הופיע בעבודה כפי שצילמתי בפתיחת התערוכה, וחבל). חוט זה, שיכול להתקשר לפסוק "וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" ("קהלת", ד, 12) ולבטא את שלוש המצוות "הנשיות" חלה, נידה והדלקת הנר (בבלי, שבת, לא, עב), שהן לפי המסורת הבסיס הקיומי לבית ולעם, מרמז, שוב, על המקום המוגדר של נשים בתרבות היהודית. החוט האדום מזכיר גם לשון של זהורית, שהיתה נקשרת לתיש המשולח למדבר במצוות שעיר לעזאזל, שאם היה מלבין לאחר שילוחו של התיש, היה בכך כדי לציין שחטאי העם נמחלו. בוכבינדר-שמעוני לא הלבינה את החוט, כך שהוא מצביע על פגם בסיסי הטמון בקיום הנשי, והוא זה המצדיק את תודעת החסר שהשער הריק מסמן.
יותר מכל הציור מדגיש את הכבלים החברתיים המונעים מנשים לפסוע אל תוך מעשה הלימוד התורני. כתוצאה מכך הן נדונות להישאר לעד ניצבות בפתח, עיניהן מכוסות. ומעבר לשער, ריקנות גדולה. העובדה שאמנית אשה ודתייה עומדת מאחורי העבודה מקנה לה חוזק נוסף.
