הגלריסטית נעמי גבעון סיפרה לי פעם (אני בוודאי משבש את הסיפור בעצם כתיבתו) שבמוזיאון גדול כלשהו בעולם, שבו ביקרו במהלך מסעותיהם, הודיע לה גרשוני שהוא מתיישב מול איזה רמברנדט. היא מצדה הלכה וראתה את כל המוזיאון, חדר אחר חדר. כששבה לאחר שעות ומצאה אותו יושב מול אותו רמברנדט, אמרה לו: "מוישלה, לא ראית כלום!", והוא ענה, כך סיפרה, "לא, נעמי, את לא ראית כלום. אני ראיתי רמברנדט״.
אני אוהב את הסיפור הזה. לא רק מכל הסיבות המובנות מאליהן, אלא בעיקר כי מה שמתגלה בהתבוננות ארוכה ברמברנדט הוא לב העניין. בהתבוננות הקצרה מככבת השפה (זה איש. זה ישו. יש בגד כזה, כך וכך קורה בציור), ובהתבוננות מעט ממושכת יותר מתחילה לדבר האיכות (איזו משיכת מכחול, איזו בנייה טונאלית וכו'). אבל רק בהתבוננות ממושכת ממש נחשפת העובדה שהציור אינו הציור. שהוא מבטו של האמן (פנימה, החוצה ופנימה), הריכוז שלו, מחשבותיו, חייו, עולמו, נפשו. ציור טוב הוא נפש שהיא עולם שקפא על בד. לכן התבוננות ממושכת אמיתית אינה פענוח (של משמעויות) ואינה חוויה (שיפוט או עונג), אלא מפגש. חור תולעת נפער בקיר שמולך וקורע את מרקם הזמן-חלל, וסובייקט אחד עומד במרחק זרוע פלוס מכחול מבד שבמרחק מכחול פלוס זרוע ממנו עומד האמן מבעד למוות ולשנים ולגיאוגרפיה. מי שעבורו זו מטפורה לעולם לא יבין אמנות.
אני נזכר עכשיו איך עמדתי מול ציוריו של גרשוני ברטרוספקטיבה הגדולה במוזיאון ופגשתיו. כעת, במותו, ייעשה המאמץ לכינונו של חור התולעת הזה קשה בהרבה. מראה החומריות המסוימת, צבעי זכוכית על נייר אדום כמו דם, צהוב כמו חלמון, שחור כמו היות שרוף, כמו פנים הנייר השחור שהאש שיחררה מכלאו הלבן. כמו פתק שכתב תלמיד בית-ספר במצוות מורתו לחייל בחזית: "שלום חייל!", ונמצא אחר הזוועה בכיסו, ספוג דם וחרוך ושוליו עשנים (כמו "שיר לשלום" בכיסו של רבין).
ומראה הפעולה: הצבע שלא "הונח", אלא הוטח, נמרח, לוטף, נושק, גורד והוטבע בנייר.
ובסדרת הרקפות, שני הגליונות המודבקים באמצע, דימוי ומסביבו מלים כמו דף תלמוד.
כל אלו הלכו מהעולם ללא שוב.
תרבות היא זיכרון. שִכחה היא ברבריות. בזאת אני מאמין בכל לבי. כשאמן כמו גרשוני מת, עולם האמנות הישראלי – קטן, מוסט לשוליים, יש מי שיאמר רדוף – מצווה לעצור ולכונן זיכרון.
במקום אחר כתבתי: אמנותו של גרשוני היתה אמנות המבינה את הסובייקט כעץ שתול על פלגי טראומה, על פלגי נהר הדם שהוא צבעי הזכוכית האדומה. אמנות הבלתי נאמר, המושתק, האבל, השואה, הבכי, הגוף הנחדר. סדרת הפסלים שלו, שבהם יצק את קליפות היציקות של אחרים, מסמנת זאת בצורה הטובה ביותר: הגוף שבלבו האין. נקודת המגוז שמחוץ לפריים מקנה לו את מבנהו. השארית הבלתי ניתנת לתמלול היא לב התוכן. לב השפה הוא במה שהמלה משאירה בחוץ כשהיא גוזרת את הממשי. גרשוני עונה לזלדה: נכון שלכל איש יש שם, אבל אף איש אינו זהה לשמו. לכל איש יש שארית ששמו מחמיץ והיא שורש נשמתו. גרשוני הוא הצייר של השארית הזו.
וכאן אוסיף: זו האמנות שהאמינה בהיתכנותו של חור התולעת שמצדו השני שוכן לנצח הצופה. במותו נעשית מלאכת התחזוק של חור התולעת הזה אחריותנו המוסרית ועדות לאמונה שלנו שמצדו השני ישכון לעד משה גרשוני.
