הצגה מידתית

יפה עשה גדעון עפרת כשבחר להיפרד ממבקרת האמנות גליה יהב באמצעות ויכוח, אך טענתו כי הביקורת על שלטון ההון באמנות הישראלית אינה מבוססת על עובדות, מוצגת באופן שטחי ומשמיטה מן התמונה פרטים הכרחיים.

ראשית יש לציין כי עפרת אמנם קובע שהביקורת על קשרי הון-שלטון באמנות הישראלית חסרה "קצה קצהו של ביסוס עובדתי", אולם גם נסיונו שלו להפריך את הדברים מבוסס על הרהורים, בחירה שרירותית של דוגמאות, הסברים בנוסח "אני מכיר את הנפשות הפועלות" והעדר גיבוי בנתונים וניתוחים שיסתרו את הטענה.

קל להפריך את הדברים באמצעות הטעויות הקטנות במאמר, דוגמת התנגדותו לביקורת על הצגת תערוכות פרסים ואוספים פרטיים במוזיאונים. על פניו עפרת צודק. אין כל פסול בהצגה מידתית של עבודות מאוסף פרטי טוב ובהענקת פרסים המלווים בתערוכות לאמנים ראויים. אולם הביקורת העיקרית על תערוכות הפרסים והאוספים הפרטיים לא עסקה בעצם קיומן, אלא בנפח שתפסו בשנים מסוימות.

ב"ערב רב" פורסמה בשעתו רשימה של עשרות תערוכות אוספים באיכות ירודה, תערוכות פרסים אינפלציוניות, בחירות אוצרותיות תמוהות שסיבותיהן מעורפלות ויוזמות עסקיות-אמנותיות שלא עברו כל בקרה מקצועית, והוצגו במוזיאון תל-אביב. תערוכות אלו, שבשנים מסוימות היו חלק הארי של פעילות המוזיאון, באו על חשבון פעילות מוזיאלית מחקרית, אופוזיציונרית, היסטוריוגרפית ואחרת שאינה תלויה בטעמיו, משאביו והעדפותיו של נדבן זה או אחר – פעילות מהסוג שעפרת עצמו מקונן ללא הרף על מיעוטה.

הלאה. עפרת מציין את האספן יגאל אהובי, ש"קיבל לרשותו (תמורת תשלום) את הגלריה של אוניברסיטת תל-אביב והציג בה תערוכות של אוספיו", ושואל, "רגע, מה קרה?!". לשיטתו, הלא "ברחבי העולם אנו עולים לרגל כדי לחזות באוספים". הוא לא מציין שגובה התשלום על העברת חלל התצוגה הציבורי לידיים פרטיות היה זעום בכל קנה-מידה, ושהאוניברסיטה – מוסד אקדמי לכל דבר ועניין – התחייבה "להתאים, עד כמה שאפשר, את התערוכות מטעם הגלריה לתערוכות האוסף", ככתוב בהסכם בין הצדדים.

טענתו של עפרת כי לגלריות "אין כל השפעה על המתרחש בסטודיות של אמנים ישראלים" סותרת את דבריהם של רבים מאמני הגלריות הפועלים בישראל (אגב, לא כולם חושבים שההשפעה פוגעת בעבודתם), ואילו את הטענות שהוא מייחס למבקרי שלטון ההון – למשל שבתי-ספר לאמנות מחנכים את תלמידיהם ליצור עבודות שיתאימו לטעמו של אספן, או שאמנים צעירים בוחרים בציור משום שיש כסף בתחום – לא שמעתי מעולם כטיעון רציני מאף אמן, אוצר או מבקר.

ביחס למימון תערוכות מוזיאליות על-ידי גלריות כותב עפרת כי "קשה לי לחשוב על אמן-גלריה אחד שזכה שלא בצדק לתערוכה במוזיאון ורק בזכות צרור הכסף ששולשל לקופת המוזיאון", וכך הוא הופך את ההיגיון על ראשו ומחליף בין התופעה לבין מחיריה. הרי השאלה הרלבנטית אינה אם מותר לגלריות להשתתף במימון תערוכות מוזיאליות של אמנים שהן מייצגות, אלא מה עולה בגורלה של אמנות שאינה מיוצגת על-ידי גלריות בעלות אמצעים. הטענה כי גלריות מבוססות הן מנגנון סינון איכותי דיו, גם אם יש בה מידה של היגיון, מערערת בראש וראשונה על חלק ניכר ממפעל חייו של גדעון עפרת עצמו, מפעל שהוקדש לחקר אמנים נשכחים דוגמת מירון סימה, יוסף הירש, אברהם אופק ורבים אחרים – אמנים שגם אם ערכה האמנותי של עבודתם ברור ומוסכם, בהעדר גלריה מרכזית, אספן נלהב ומקושר או משפחה מבוססת שיקדמו את ענייניהם, ספק אם יזכו להכרה המוזיאלית המתבקשת.

מבחינה זו, דווקא התנגדותו המוצדקת של עפרת לייבוא של טיעון ביקורתי משוק האמנות הבינלאומי השוקק לשדה אמנות קטן ושולי כמו בישראל מאששת את הההתייחסות למעורבות הבעייתית של ההון באמנות בארץ. כי אם שוק האמנות בניו-יורק פועל במקביל (ולעתים אף מצמיח) לקרנות ציבוריות שונות, מוזיאונים מתוקצבים, מודלים חלופיים של מימון והצגת אמנות ושפע של פעילות פילנתרופית מוסדרת – הרי שהשטעטל האמנותי המקומי נשען על ארט-פורט אחד ואהובי אחד כ"אלטרנטיבה" למשרד התרבות, ובתנאי עבודה כאלה מתעצם כוח השפעתם של הפטרונים הבודדים גם אם לא יכוונו לכך.

אולם מה שחסר יותר מכל במאמר של עפרת הוא הבנת הזמן והמקום שבהם נוסחה הביקורת על ההון באמנות הישראלית (מאמצע שנות ה-90 עד דמדומי המחאה החברתית), הקשר לשינויים משמעותיים שאכן התרחשו בשוק האמנות המקומי באותה תקופה (פריחת הגלריות המסחריות, פתיחת ירידים, ביאנלות-להשבחת-נדל"ן ומיזמים אמנותיים-פיננסיים אחרים, במקביל להיחלשות מעמדם של המוזיאונים הגדולים) והידיעה שהעיסוק בנושא לא היה עניין השמור למבקרים בלבד, אלא תופעה שניתן לזהות גם בטקסטים אוצרותיים ובאמנות עצמה.

ניתן לראות זאת בשנות ה-90 בעבודות של אמנים כמו ארנון בן-דוד, חיים לוסקי, רומן באימבאיב והצמד ניר נאדר וארז חרודי, ומאוחר יותר בעבודותיהם של אפרת קדם, טמיר ליכטנברג, שי יחזקאלי, הילה טוני-נבוק, עידו מיכאלי, ישי שפירא-קלטר, זויה צ'רקסקי, ורד נסים, שי-לי עוזיאל ועוד. רבים מן האמנים המוזכרים הציגו את עבודותיהם בגלריות מסחריות. אחרים יצרו בתמיכת פרסים וקרנות. די בכך כדי לרמז כי להתייחסויותיהם לנושא פנים רבות ושונות, ולמעשה ברוב המקרים ניתן לומר כי יותר מאשר ביקורת תעמולתית, חד-ממדית ומפורשת על שלטון ההון, מדובר באמנות שמבקשת להתמודד עם חיים ויצירה בעולם שההון פועל בו. זו הבחנה חשובה, משום שהיא מטילה ספק בעצם קיומו של מטיף הקש הניאו-סובייטי שבונה עפרת בבואו להפריך את טענותיו.