הטקסט שלהלן הוא חלק ממאמר שכתבה אנבל וינוגרד ופורסם במקור ב"Documentary", כתב-העת והאתר של The International Documentary Association, ארגון ללא מטרות רווח שבסיסו בלוס-אנג'לס. פרסום המאמר ותרגומו לעברית נעשו ברשות "Documentary". תודה מיוחדת לדני אבידן על עזרתו בתרגום הטקסט לעברית.
"קוּדֶלקָה: שוּטינג הוֹלילנד", סרטו של גלעד ברעם, מגיע לישראל לאחר שהוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, ובהם פסטיבל Ji.Hlava הצ'כי, פסטיבל One World לזכויות אדם, הפסטיבל הדוקומנטרי הבינלאומי במינכן, פסטיבל הצילום היוקרתי Recontres d'Arles בצרפת ופסטיבל הקולנוע היהודי בסן-פרנסיסקו. בישראל הוקרן הסרט לראשונה בפסטיבל דוקאביב 2016 במסגרת סרטים על אמנות.
יוזף קודלקה בהתנחלות גילה, מבט על כביש המנהרות ובית-ג'אלה. מתוך "קודלקה: שוטינג הולילנד", סרטו של גלעד ברעם
"בשנות ה-80 גרתי במזרח, 'על' חומת ברלין. הרגשתי כמו המפטי-דמפטי, כי משם יכולתי לראות את סוף העולם טוב יותר"
היינֶר מוּלר, מחזאי גרמני
"הם הורסים לנצח את הנוף הכי יפה של הציביליזציה. אף אחד לא יכול לבנות אותו כפי שהיה. אף אחד לא יכול להחזיר אותו. אף אחד"
יוזף קודלקה, צלם צ'כי
"קודלקה: שוטינג הולילנד" נפתח עם השקט המוחלט של דימוי: מעבר בין שני קירות גבוהים שיוצרים מסדרון. קו הפרדה לבן על כביש האספלט מוביל אל המקום שבו מבטו של המתבונן אמור להגיע אל נקודת המגוז, אלא שהוא מגיע אל מבוי סתום ובו תאורת בקרה, מצלמות אבטחה וגדרות תיל. אין מוצא, רק המעבר הזה אלי קבר. ואכן זה כך: זו הכניסה המבוצרת אל קבר רחל, האם המייסדת, המקודשת עכשיו בגדה המערבית.
"אני לא רוצה את הפוליטיקה שלכם", נזף יוזף קודלקה במלווים הישראלים שלו, "אני רוצה נוף". ובכל זאת הוא בחר להצטרף ל"מקום זה", פרויקט בן ארבע שנים לקראת תערוכה מוזיאלית גדולה שהוצגה במוזיאון תל-אביב. במסגרת הפרויקט קיבלו 12 צלמים בינלאומיים קיבלו הזמנה פתוחה להסתובב בארץ בחופשיות גמורה – לצלם מה שנראה להם, איפה שנראה להם. קודלקה ראה את החומה: "מובן שאני לא אוהב אותה, אבל היא בהחלט מרהיבה, החומה הזאת".
"האיש הזה לא אידיוט", אמר אחד המלווים שלו. "הוא יודע שהנוף הוא המלחמה".
קודלקה הגיע חמוש באפודת הגשם שלו, עם כיסים לסרטי צילום נוספים, למדי-אור, לקלמנטינות, וחרף העובדה שבפעמים הראשונות הוא חזר ואמר "אל תלך אחרי עם המצלמה שלך", הוא הפסיק אחרי שגלעד ברעם, סטודנט צעיר לצילום מבצלאל שצוות אליו כאסיסטנט, למד לעקוב אחריו כמו צל: אחרי הקצב של קודלקה, התהליך שלו, התנועות והמחוות שלו. חיקוי הוא המחמאה הגבוהה ביותר, וגם האופן שבו מתלמד לומד ממאסטר.
הסרט הזה הוא גם על זה; על למידה ועבודה, ועל האיש הרזה, הגבוה, שמתנדנד עכשיו אל מרכז הפריים הראשון בסרטו של ברעם, גבו אל המצלמה, זז שמאלה, אז ימינה, בודק ומודד את הצילום שלו עצמו. הדרך נמשכת לפניו. הוא מתכופף, נשען לצד אחד, מחזיק את עצמו ללא ניע, עד ש – קליק, התריס משתחרר והנה הוא כבר על הרגליים ומסתובב, מפנה אלינו חיוך רחב.
וזהו הרגע שבו התמונה שקודלקה צילם זה עתה ממלאת את המסך כולו ואוחזת בגרון עם החדות שבה, עם הדחיסות של הגוונים הזועקים אלינו בשחור ובאפור האפרפר שבה, עם אור ערביים המנצנץ על גבי הדרך הגשומה, דרך שמזכירה לנו מקום שאין בו מצבת קבר. אין מקום קבורה בעולמנו זה.
עם הפתיחה הזאת ברעם הבמאי מצהיר על המבנה הייחודי, הפורמליסטי, שבו בחר. את שפת-התבנית הוויזואלית שלו: חשוֹף את האתר, עקוֹב אחר התהליך של קודלקה, הצֵף את המסך בתמונה שנוצרה והשאֵר אותה שם לאורך זמן; זה הזמן שלו יזדקק מי שניצב מולה כשהיא תלויה על קיר גלריה, זה הזמן שראוי להישיר אליה מבט כשהיא מודפסת על דפי ספר.
זאת פתיחה נהדרת לסרט כואב ויפהפה, שבו שני צלמים, האמן המזדקן והאמן הצעיר, נעים יחד בארץ נפלאה ומעונה, מדברים מעט אבל מראים לנו הרבה. זהו הסרט הכי שקט שראיתי אי-פעם על מלחמה ואמנות, והוא מעורר פליאה.
אל-עזרייה, מזרח ירושלים. מתוך "קודלקה: שוטינג הולילנד". יוזף קודלקה/מגנום
מאז שצילם את התמונות הראשונות שלו בפראג ב-1968, כשהטנקים הסובייטיים זחלו אל תוך הבירה הצ'כית כדי לכבוש אותה, קודלקה, צלם מהולל של סוכנות מגנום, החליט שלא לצלם עוד מלחמות. הצילומים מפראג נהיו ויראליים לפני שהיה בכלל ויראלי, אבל כפי שהוא מסביר עכשיו, "אף פעם לא צילמתי אלימות חוץ מאשר בארצי שלי. שם הייתי גם חייל, וחייל עושה מה שאומרים לו. עובדה טרגית".
זה מה שקודלקה עושה כדי להשיג את הפריים שלו: הוא יורד לאט עד לקרקע, עוצר אחרי כל שינוי הכי קטן בתנוחה. הוא זוחל דרך לולאות חוטי תיל ומציב את המצלמה שלו על האדמה. הוא נשען על המרפק ומרים את המצלמה ביד אחת. כל זה נעשה ברגישות של פנטומימאי, כל תנועה מעוצבת כך שתחסוך אנרגיה; החיפזון עלול לגרום לפציעה.
וזה מה שברעם עושה עבור השוט שלו: הוא מבין קצב. קודלקה נע באטיות, לכן הסרט חייב לנוע באטיות. קודלקה משתהה, ברעם משתהה. קודלקה מדבר ברוך, ברעם בקושי מדבר בכלל.
"צלם, תסתלק מהגדר", צועק דרך הרמקול שומר ממגדל השמירה.
***
אנבל וינוגרד היא פרופסור לתיאטרון ולקולנוע, מבקרת תיאטרון, סופרת ובמאית. היא בילתה את עיקר שנותיה המקצועיות באוניברסיטת תל-אביב, ובין השאר היתה ראשת החוג לתיאטרון. ב-13 השנים האחרונות היתה פרופסור אורח בדארתמות קולג', וכיום היא חוקרת אורחת שם
***
"קודלקה: שוטינג הולילנד" מוקרן בימים אלו בסינמטקים ברחבי הארץ.
הקרנות קרובות:
סינמטק ירושלים – 6.9.16, בשעה 18:00, ו-14.9.16, בשעה 19:00
סינמטק תל-אביב – 7.9.16, בשעה 19:00
