יוסי ברגר לא נולד כאן. הוא לא חי כמהגר, אבל צילם ככזה.
במהלך שלושת העשורים שבהם יצר כאן, הוא ארז את העולם מזוודות-מזוודות. הוא יצר מקרא לתרבות המערבית, לקלאסיקה ולמודרניות. הוא פסע לבדו ברחובות של אירופה, במוזיאונים, בחצרות ובחדרי מדרגות. הוא היה משוטט של התודעה, של ההיסטוריה ושל גופו של היופי. כן, היופי המושמץ כל-כך היה מושאו, והוא היה יופי סדוק ופגום, צורב וצורם, ואף פעם לא שלם. יוסי צילם צילום מינורי, פרוזאי ונטול הילה. הוא אחד היוצרים המובהקים של המבט ושל ההתבוננות. באנגלית זה עובד טוב יותר: יוסי היה observer.
בשתי תערוכותיו, "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד" ו"Time is Not Money", הוא פרש על קירות חלל התצוגה, במוזיאון תל-אביב ובגלריה דביר, למעלה מ-100 תצלומים. במהלך אמיץ הוא חתר תחת כוחו החד-פעמי של הדימוי האחד וקרא להתבוננות אחרת. הוא יצר תרשים זרימה חזותי, מסע אל הנודע, חיפוש במסדרונות הפסאז'ים של הזמן הזה.
זמן אינו כסף, זמן הוא כל מה שיש, ולעתים הזמן עומד מלכת. הרבה תשוקה היתה בצילום של ברגר, מגדלים מפלחי שמים, דימויי גוף ופני נשים, המון אמנות וספרים וטקסטים. מלים ומשפטים שדחקו את הדימויים אל ממלכת השולי ואת עצמם הפכו לסכינים מושחזות. ב-1995 נראיתי צעיר יותר – דימוי מוכר משנות ה-90, יוסי וחבר עומדים זה לצד זה על כר דשא. הדימוי הוא נקודת ייחוס לטקסט המדויק כל-כך הזה.
מותו של אדם מזמין קריאה בדיעבד של יצירתו, בין השאר בשל נסיבות מותו. לא הכרתי את יוסי ברגר ובוודאי שלא את נפשו הפצועה, אבל את עבודותיו הבנתי עד לשד העצם. הלבדיות של ברגר, שהיתה כה מודגשת בצילומיו היפים והמלנכוליים, היתה גם אי בודד של סגנון. לא ניתן להתעלם מהשפעתו על תלמידיו הרבים, אך למרות מעמדו המרכזי בבצלאל ועדת תלמידיו הנאמנים, נוכחותו הסגנונית נותרה שולית, כמעט לא רלבנטית, כזו שרק מעטים מדי הבינו כמה חוכמה היתה בה.
ב-2007 צילם את האריה השואג של מלניקוב באתר ההנצחה בתל-חי. המבט האלכסוני מאחור, גפנית העץ השחורה, ראשו של האריה השואג מעלה, כל אלו, ברגע של תחביר צילומי מופתי, הופכים את הדימוי הסטואי, קנון של אתוס מקומי, לאלגיה של עצבות ולסירוב מנומס של החיה הזו לשאת בעול הגבורה.
יוסי ברגר, קברו של מרסל ברודהרס, בריסל, 2011
בתערוכתו הנוכחית, שנפתחה אך לפני שבוע בגלריה דביר, הוא נותן מנוחה למבט, מחזיר את השפה אל החזית וטווה מערכת תחבירים מפורקת – שמות עצם ופעלים. ללא מלות חיבור שיקלו. רקע שחור. לבסוף נשארו רק מלים.
המבט של ברגר קורע מן העולם פיסות-פיסות. העיניים מופנות מעלה או פנימה, אל תוך האובייקט, כמו התערבות כירורגית. וולטר בנימין טען שהצייר מרפא בכשפים, הצלם – רופא מנתח. במקרה של ברגר, הניתוח הצליח, אך הרופא מת.
