ברגע הראשון נראה שההצעה הגלומה בתערוכה החדשה של ארז אהרון היא חירות גמורה ממשמעות שמחוץ לעצם הדבר. ואולי היא אף מרחיקה לכת מזה: דומה שהציורים לועגים – בחיבה אמנם – לאפשרויות הסימבול המתבקשות. מסמרים נעוצים על עץ, חוט אדום נמתח מראש מסמר לראש מסמר, משרטט צורה סתמית הממוקמת במרכז הבד על רקע צהבהב חלק, משק שערות המכחול על הבד מורגש בקושי כרוח. בציור אחר שיבולת יחידה מרחפת לפני קיר ירוק-אפרפר, גם היא נעוצה לקיר במסמר, חוט אדום – אותו חוט שני המזדחל ברבות מהיצירות – מלופף על גבעולה השביר. ממרכזו של בד שלישי שוצף עלה מצהיב למחצה בחומים וירוקים, קשור גם הוא בחוט אדום, מעין כולא-רוחות צפוד.
העין רוקדת מבד לבד כמעט בחדווה; המלה "דימוי" נדחקת מחוץ למקבץ העבודות, מותירה את המרחב כולו למבט המתענג בלבד. עכשיו אפשר לצלול, כמעט בלי מלים, ליחסים השדוניים הנרקמים בין האובייקט המצויר לצִלו; לציור האחר, כביכול, שמסתתר במרחב הצִלי, מרמז על קיומו של עולם חתרני העונה לאובייקטים בכתם טובעני, בולעני, מכסה ולא מגלה, תמיד כמעט "נכון", משטה מעט בהגיונו של האורצל ה"טבעי".
ארז אהרון, "חוט העירוב 1-2", 20X20X2 ס"מ, שמן על קנבס מוצמד לעץ, 2016
אלא שכל הזמן מנקר החשד שמישהו כאן שולח מורס עדין. העין, יש להודות, מתקשה להיפרד מהחירות המשחקית של האובייקט-שאינו-דימוי. הנה חמישה כדורי כותנה שובבים מודבקים לנתיב הַשָּׁנִי המוכר בסלוטייפ מצוי, שבתחתיתו אטב כביסה ששום דבר אינו תלוי ממנו. העין אינה שבעה מהעדינות המופלגת של המכחול, מתקרבת ושוב מתרחקת רק כדי לגלות שהדקדקנות ההיפר-ריאליסטית לכאורה, הכמו-צילומית, היא לא פעם נגיעת מכחול וירטואוזית אחת, גלויה, חשופה עד אחרונת שערות המכחול.
ואכן באחד הציורים הוא מככב ממש, המכחול. הצחוק בוקע מהציור אילם ונוקב: הנה המברשת, היאה יותר לפידור לחייה של מטרונית מאשר למוך הפורץ משוליו של החוט הדק, והיא תלויה כצלוב, הטורסו שלה עוטה עלה משונן ויבש כשמלה מתפוררת. זה מהלך ארס-פואטי מתפקע ממודעות עצמית, מציין לעצמו הצופה בשביעות רצון, אבל מבט שני בציור מתעקש שאולי במשחק ילדים ממש מדובר כאן, מהזמן שהמיינד עוד היה מסור כולו לדברים עצמם, ליכולת הראשונית פשוט להניח אותם זה ליד זה, זה על זה.
או אז קמים ובאים שמות הציורים. "מלאך", קורא אהרון למברשת הפידור הצלובה שלו. "שושנה והזקנים" לציור אחר. "תחת תאנתו". "טפיל". "חוט העירוב". "מסכת מוות 2". "ארץ זבת 2". שם אחר שם הם מפקיעים את הציורים מחיוכם התמים, החף ממסר, המסור למכחול, לאור, לחגיגת הגילוי האינטימית. הטריפטיך המשוגע, שבו שני עלים מרקדים כשיכורים לעומתה של בטטה פצועה, שלושתם תלויים על בלימה בחוט דָּמי, הם עכשיו כתב אשמה אקטואלי נוקב נגד בבואותיהם העכשוויות של אנשי השררה הזקנים אחאב וצדקיה, נביאי שקר בימיו של ירמיהו, המנסים לאנוס את שושנה בת חלקיהו, אשת איש, ומאוחר יותר טופלים עליה אשמת ניאוף בניסיון לחלץ את עצמם.
ארז אהרון, "המלאך", 46X60 ס"מ, שמן על קנבס מוצמד לעץ, 2016
"חוט העירוב", צמד ציורים קטנים שבכל אחד חוט אדום הנמשך ממסמר למסמר מסמן צורה כמו-סתמית, שנדמה כי התריסה כנגד עולם ה"קומפוזיציה" כולו, מתברר כסימונם הטופוגרפי של עזה והגדה המערבית, ובאחת הגטו היהודי מועתק אל מעבר לגבול, מרסק על הדרך סוגיות של קדושה ומצוות קלות כחמורות ואיתן את שאלת האתה-בחרתנו כולה. כמעט כל ציור בסדרה הזאת מחזיק בירכתיו דיבור מורכב, ספרותי ומנוסח, סימבולי במפגיע, והצופה מוזמן להכריע למי להתמסר, לצורות העדינות, הזהירות, האילמות, או למשאן החכם של משמעויותיהן, המרומז בשמות.
ארז אהרון, "שושנה והזקנים", שמן על קנבס מוצמד לעץ, 75X45 ס"מ, 2016
מן הבחינה הזאת ציורי התערוכה מחזיקים "זמן מלחמה". מחד גיסא – שיקוף חרישי ומאופק אמנם, אבל כואב ורואה נכוחה, של ימי המלחמה שאנו חיים בתוכם בישראל היום; מלחמה פנימית, על ערכים של כבוד אדם ואשה למשל, ומלחמה "חיצונית" מושתקת עם מי שמעבר לגבול העירוב, הפלסטינים. מאידך גיסא, הציורים מקיימים מלחמה פרטית משלהם, בין הציור עצמו, חומריותו, בחירותיו הילדיות, צלליו מחרחרי הצחוק, משיחות המכחול הנחבאות ונגלות חליפות – לבין שמות הציורים, שכמו באו מעולם אחר, של מאמרי דעה ונאומי תוכחה. אין מנצחים במלחמה הזו, וגם לא בראשונה.
ארז אהרון, "חוט העירוב: ציורים 2015–2016". גורדון 2, תל-אביב. נעילה: 14.5.16.
