הביאנלה השישית במרקש, שתינעל ב-8 במאי 2016, נפתחת בשתי הצהרות פוליטיות בומבסטיות: העבודה הפותחת את התערוכה היא פסל של האמן הבלגי אריק ואן-הובה[1], המשחזר את מנוע הדחפור D-9 שהרג את האקטיביסטית האמריקאית רייצ'ל קורי בעודה חוצצת בינו לבין בית פלסטיני ברפיח ב-2003[2]. ואן-הובה נעזר בכ-40 בעלי מלאכה מרוקאים ליצירת אובייקט מנצנץ, מכוסה במוזאיקה, נחושת, גילופי עץ, שיש מבריק ועיטורי צבע ידניים. הביאנלה עצמה מוקדשת לזכרה של אקטיביסטית אחרת, הצלמת הצרפתייה-מרוקאית ליילה אלאוי[3], שנרצחה בהתקפת טרור בבורקינה-פאסו שבמערב אפריקה בינואר השנה, בעודה במשימת צילום בנושא זכויות נשים מטעם אמנסטי.
מיצב של אריק ואן-הובה
לאחר שתי הקדשות כאלו, קשה להתמסר לצפייה בנאלית וביאנלית בעבודות אמנות. אך נראה שאוצרת הביאנלה, רים פאדאה הפלסטינית, אוצרת שותפה בפיתוח השלוחה המגלומנית של הגוגנהיים באבו-דאבי ולשעבר המנהלת של האגודה הפלסטינית לאמנות בת-זמננו (PACA) וממייסדי האקדמיה הבינלאומית לאמנות פלסטין, היתה מודעת לקושי. במקום לנסח אג'נדה אוצרותית יומרנית ומלאכותית, היא איגדה אוסף של עבודות אינטליגנטיות, רובן מינוריות, שתוהות על היכולת, או אי-היכולת, לגשר בין המערב לאפריקה, לעולם המוסלמי ולמזרח התיכון, בתקופה שבה נראה כי היבשות והתרבויות מתרחקות זו מזו עוד ועוד.
"Not New Now", שמה הקופירייטרי של הביאנלה, מרמז על עיסוק בזמנים, על "רצון לעקוף את האוריינטציה התרבותית" שהביאה לצריכה קפיטליסטית חלולה, בלשון האוצרת, ולהביאה "לכיוון חדש". אך למעשה הביאנלה עצמה עוסקת הרבה יותר במרחב גיאוגרפי – היא מבקשת לבחון את שאריות החלום המודרניסטי, לצד זה הקולוניאליסטי, בטריטוריות לא-מערביות. הביטוי הטמפורלי מתממש בקווים העדינים שנמתחים בין עבודות היסטוריות לעכשוויות, דרך מסורות פאן-אפריקאיות-ערביות, למה שהאוצרת מכנה "הדרום הגלובלי".
מוחמד מלחי – ללא כותרת, 1971
בהתאם להימנעות מהצהרה כוללנית, ואולי גם לדרישות התקציב, הביאנלה אינה מלווה בקטלוג. כל עבודה מלווה בחוברת צבעונית קטנה, שבשער האחורי שלה מופיע מידע בסיסי מטעם הביאנלה על האמן והעבודה. שאר התוכן נתון לבחירתו של האמן. כך, גם עוברי אורח מקריים יכולים לצפות באופן פרגמנטרי בתערוכה, ועדיין לקבל מידע חיוני על העבודה שמולם.
אקט נדיב אחר שיזם צוות הביאנלה הוא ה-Parallel Projects. בשונה מה-Partner Projects – שיתופי פעולה עם מוסדות שונים ברוח האוצרותית של הביאנלה – ה-Parallel Projects הם כ-30 פרויקטים שנבחרו בתהליך של קריאה פתוחה, במטרה לפתוח את הבמה הבינלאומית שמספקת הביאנלה למגוון רחב יותר של אמנים, בעיקר מקומיים. כמו כן, זו הפעם הראשונה, מאז שנוסדה ב-2004, שהביאנלה נמשכת כ-11 שבועות (הביאנלות הקודמות ארכו כחודש בלבד), והכניסה אליה חינם (למעט אגרת הכניסה לאתרי המורשת, כדולר אחד).
ברצוני להתמקד בתערוכת הביאנלה המרכזית, שכוללת כ-50 אמנים, כמחציתם ממוצא אפריקאי או מזרח-תיכוני. רוב אתרי הביאנלה הם ארמונות ואתרי מורשת היסטוריים, שרידים להיסטוריה המרוקאית המורכבת מבליל של מסורות ברבריות, אנדלוסיות, יהודיות ומוסלמיות. כמעט בכל החללים הללו ההתערבות האוצרותית היתה מינימלית – העבודות ממלאות את החדרים הריקים, ומפני שהאתרים נסגרים כבר בשעות אחר הצהריים, רוב העבודות מוארות רק באור טבעי. גם במובן זה פעל הצוות האוצרותי באופן צנוע ומינורי.
מיצב של סאם גיליאם בארמון אל-באהייה
המנוע של ואן-הובה מוצג בחלל מסוף המאה ה-19, ארמון אל-באהייה[4], אחד האתרים המרכזיים של הביאנלה, המתהדר בחדרים קרירים המוקפים חצרות וגנים. הוא גדוש בקבוצות תיירים עם מדריכים מקומיים, שעוברים חדר-חדר ומצלמים את הקירות מכוסי הפסיפס, החלונות המעוטרים והתקרות המרשימות, ומתעלמים מהסרטים, המיצבים והציורים שממלאים את החדרים. באי הביאנלה, לעומת זאת, מתעלמים מהחלל התיירותי-קישוטי ומצלמים את האמנות. המתח הזה בין אומנות לאמנות, או במלים אחרות, בין אסתטיקה לפוליטיקה, מופיע שוב ושוב לאורך הביאנלה, ובמובן מסוים מתנקז לאותו מנוע נוצץ של ואן-הובה.
גם בביאנלה הקודמת במרקש, ב-2014, שיחזר האמן מנוע בשיטה דומה. אז היה זה מנוע מרצדס שפורק לגורמים. סמל למאבק אקטיביסטי-פוליטי וסמל לקפיטליזם צרכני זוכים אצלו לטיפול זהה. האם זוהי אסתטיזציה קולוניאליסטית של הפוליטי של אמן שנולד באלג'יריה, זכה לחינוך אירופי, פתח סטודיו במרקש ומעסיק את ה"מקומיים", או אקט התנגדותי-פואטי, שבו המוחלש מעכל, מנכס ומעקר את כלי המלחמה המכני באמצעות תרגום ידני? הרפליקה נותרת פרובוקטיבית ובעייתית.
לצדה יצירתו של ואן-הובה מוצגות גם רוב העבודות ההיסטוריות בביאנלה. בראשן עבודות של תנועה מודרניסטית מרוקאית נשכחת שיצאה מבית-הספר לאמנות בקזבלנקה, שנוסד על-ידי הרשויות הצרפתיות ב-1945 ושינה את אופיו לאחר כ-20 שנה, כשמרוקו זכתה לעצמאות. שלושה אמנים מרוקאים, כולם למדו באירופה או בארה"ב לפני ששבו לקזבלנקה, מציגים ציורים צבעוניים משנות ה-60–70, בסגנון מופשט גיאומטרי, אורגני או אקפרסיוניסטי. אלה מוצגים לצד מניפסט הקבוצה, שליווה את תערוכתם בכיכר המרכזית במרקש ב-1969 והכריז על שאיפתם להציג אמנות במרחב הציבורי ללא תיווך, עבור הקהל הרחב. בקונטקסט של ארמון אל-באהייה גדוש התיירים, טענות אלו נראות רלבנטיות מתמיד. עבודות אלו מוצאות להן הקשר גלובלי והיסטורי מרתק לצד עבודות של מודרניסטים אפרו-אמריקאים ידועים יותר, כגון קרעי הבדים הצבעוניים של אל לובינג[5] והקנבסים הענקיים הצבועים של סאם גיליאם[6].
פטיחה זמורי – מוגנים… משום דבר, 2016
מחווה היסטורית מקומית אחרת היא מיני-תערוכה שאצר עומר בראדה, ובה אמנים מגיבים למורשתו של הסופר והקולנוען המרוקאי הנשכח אחמד בואנאני[7], לצד ארכיון של כתבי-יד ותסריטים שמעולם לא פורסמו קודם לכן. גם להקרנת סרטיו של הבמאי הסנגלי ג'יבריל דיופ ממבטי[8] חשיבות היסטורית פאן-אפריקאית. ממבטי יצר סרטים על חיי היום-יום בסנגל, כמה מהם במסורת הריאליזם המאגי, אחרים מטיחים ביקורת חברתית קשה על הפיכתה של סנגל לחברה ניאו-קולוניאליסטית לאחר עצמאותה.
אך מכל העבודות בארמון אל-באהייה, המיצבים של האמנית הדרום-אפריקאית דיינו ששה בופאפ[9] מתייחסים לחלל הדומיננטי בצורה המוצלחת ביותר. אלו מעין קונסטרוקציות אסמבלז' עדינות, עשויות מחוטי מתכת דקים, קופסאות עור עגולות, כפות עץ, קערות ובקבוקי פלסטיק הנושאים חול ואבנים מרחבי אפריקה[10]. בתיאור קולוניאליסטי ולא פוליטיקלי-קורקט בעליל, ניתן לומר שבופאפ היא שרה זי האפריקאית. בדומה למיצב של זי בגינה נשכחת בביאנלה האחרנה בוונציה, גם המיצבים של בופאפ יוצרים מרחבים חומריים הרמוניים, שבהם האובייקט האמנותי, החומר שממנו הוא עשוי והחלל שבו הוא מוצג מתמזגים זה בזה. העבודות הושפעו משיר מחאה של תנועת השחרור האפריקאי Azania, הקושר את המרחב האפריקאי יחד.
אתר מרכזי נוסף של הביאנלה הוא ארמון אל-באדי[11] עצום הממדים, שנבנה בימי הביניים וכעת נראה כאתר ארכיאולוגי עזוב. כמעט כל העבודות כאן הופקו במיוחד לביאנלה, רובן מוצבות בחוץ ויוצרות מעין גן פסלים מדברי. הפסלים האינטליגנטיים של ג'ומאנה מאנה – יציקות טיח לבנות וקונסטרוקציות מופשטות עשויות עצמות – מחקות אלמנטים אדריכליים או משחזרות כוריאוגרפיה של הריסות במרחב הארמון[12]. כמה מהן מוצגות על פיגומי מתכת ומזכירות גופים נכים או נסיונות כושלים לרסטורציה, זרים בחומריותם וצבעוניותם לקירות החימר שמקיפים אותם.
אל אנטסוי, 2016
גם פטיחה זמורי[13] יצרה הזרה בחלל ההיסטורי – סלע ענק, עשוי קלקר וטיח, הנדחס בין שני קירות מעל ראשי הצופים, ונראה כאשליה הוליוודית חסרת משקל שהופכת את הארמון כולו לסט של דימויים קולוניאליסטיים תפוחים ומרוקנים[14]. למטה, במערות התת-קרקעיות של הארמון, מציגה האמנית היפנית מגומי מטסוברה[15] יציקות ברונזה של פסלי חימר קטנים שיצרה יחד עם ילדים עיוורים בפס שבמרוקו, מקום מגוריה. הם מוצגים בוויטרינות קטנות ונראים כמוצגים היסטוריים, ארטיפקטים מחיי הארמון[16]. באותן מערות הוצגו גם אובייקטים מסורתיים מציאותיים: אחמד מאטר[17], רופא מערב-הסעודית, אסף עשרות ארטיפקטים אסלאמיים היסטוריים ממכה, שנזרקים כלאחר יד בעיר שעוברת תהליכי אורבניזציה והפרטה מואצים[18]. האובייקטים, רובם חלונות ויטראז' יפהפיים במסגרות עץ, מסודרים כנגד הקירות כאילו היו סחורות בשוק או עבודות אמנות למכירה במחסן של גלריה, מוכנות לדפדוף – מזכרת לתייר.
את אחת מחומותיו של הארמון מכסה מצנח לבן ענק[19], מעבודותיה האופייניות של האמנית רדיקה קימג'י[20], שנולדה באומן. המצנח משמש כאן מטפורה ברורה מדי להגירה ודיסלוקציה. בעיית הפליטים העכשווית מוצגת באופן מעניין הרבה יותר ופואטי לא פחות בעבודת הווידיאו החדשה של הקולקטיב הדני Superflex, המוצגת במערות התת-קרקעיות של מסגד קוטוביה העתיק. הסרט, "Kwassa Kwassa" ("סירה לא יציבה" בקומורונית), עוקב אחר תהליך הכנת ספינת מהגרים שמיועדת לצאת מהאי אנג'ואן לכיוון האי מוהלי בדרום-מזרח אפריקה. מוהלי, אחד מארבעת איי קומורו, חזר ב-2014 להיות קולוניה צרפתית בעקבות משאל עם, וכך הפך למעשה לנקודה הקיצונית ביותר של האיחוד-האירופי, המושכת אליה מהגרים משאר איי קומורו והחוף המזרחי של אפריקה. הסרט מלווה בקולו של אדם המדבר קומורונית ומסביר בטקסט כמו-מיתולוגי כי "הים אוכל זהות… זהות תמיד תאכל אותך", משפט שרק מדגיש את האבסורד בשרירותן של הגדרות לאומיות המנסות לתחום ימים ולחלק יבשות ואת השלכותיהן הטרגיות.
לצד הסרט מוצגת עבודה המדגישה דווקא את המשותף האורגני לנפש האדם. בכמה מסכים מוצגים ראיונות שונים שערך קאדר עטיה[21] עם פסיכולוגים, הילרים, אתנוגרפים, פילוסופים, רופאים, חולים והיסטוריונים בנושא פסיכיאטריה ופתולוגיות נפשיות בחברות מערביות ולא-מערביות[22]. הראיונות מרתקים ושזורים זה בזה בעריכה מתוחכמת, המציגה ערב רב של אמונות ותפיסות. באופן אבסורדי, דרך מחשכי הנפש הפתולוגיים מצליח עטיה לתווך איזו מתקתקות מודעות לעצמה בנוסח it’s a small world after all.
האוצרת לא פסחה כמובן גם על כמה עבודות בלוקבסטר של אמני ביאנלות מוכרים, כגון אוסקר מורילו או אל אנטסוי[23], המציג עוד אחד מכיסויי הענק שלו, עשוי מחתיכות מתכת קטנטנות. אך דווקא אלו נראות כמנותקות מהקונטקסט הפוליטי-גיאוגרפי, כמחוות ריקות או ליטרליות מדי. מונה חאטום, לדוגמה, מציגה את אחת מעבודות מפות העולם המפורסמות שלה, משורטטת על שטיח, לפי עקרון ה-Peter’s Projection, המייצג את היבשות הלא-מערביות ביחס לגודלן האמיתי, ולא מנקודת מבט מערבית המקטינה אותן[24]. לצד המפה היא מציגה גם כיסא עץ ירוק וישן שחלקו מחורר[25] ומזוודת מהגרים[26]. מקבילה קונספטואלית וחזותית לעבודות הללו אפשר למצוא בעבודותיו של האמן הפלסטיני חליל ראבה[27], שמציג כמה סרטים קצרים שבהם הוא מבצע מחוות גופניות במטע זיתים, אוכל את נעלו או משחק בגומייה, וכן מראה אובייקטים כגון מזוודה ובתוכה כיסא, שניהם מכוסים בפלסטרים, וזוג נעליים ימניות. לעבודות חשיבות היסטורית בקונטקסט הפלסטיני, אך הן כה ליטרליות שאין טעם להוסיף עליהן מלים.
סנדי הילל ואלסנדרו פטי The Book of Exile, 2016
מעניין לראות כי אף שהביאנלה עוסקת ישירות בנושאים פוליטיים בוערים, היא נמנעת כמעט לחלוטין מעבודות אקטיביסטיות, מעורבות חברה או קהילה. יוצאת דופן היא עבודתו של האדריכל הסורי חאלד מאלאס[28], שבנה, יחד עם צלם ונפח לבנונים, טחנת רוח המספקת חשמל לתושבים בגוטה, דמשק, כאקט של התנגדות לאוזלת היד של הממשל הסורי המושחת[29].
פאדאה הפלסטינית התייחסה לעבודות בביאנלה כ"Living Art", הבחנה כביכול מפתיעה בהתחשב בעובדה שרוב העבודות מייצרות אובייקטים. לצד עבודתו של מאלאס מוצגת עבודה נוספת העוסקת בחוויית הפליטות, "The Book of Exile" (2016). זוג האדריכלים הפלסטינים סאנדי הילל ואלסנדרו פטי[30] הזמינו אמן קליגרפיה מקומי לכתוב בספר כרוך עור את סיפוריהם של פליטים במחנות פלסטיניים מאז 1948. הכתיבה נעשתה במסגרת פרפורמנס מתמשך בשבוע הפתיחה, במסגד קוטוביה, ברחבה שישמשה בעבר אתר של סוחרי ספרים. דווקא הנצחת הסיפורים בתוך אובייקט דומם מפיחה בהם חיים: התרגום לערבית-מרוקאית וכתב הקליגרפיה כורכים יחד מסורות, גיאוגרפיות וזמנים שונים לכדי נזילות הומנית, אוניברסלית. בדומה לכך, רוב העבודות בביאנלה מייצרות מערך חי ונושם, חוצה זמנים וגיאוגרפיות, של מסורות אמנותיות, נרטיבים סובייקטיביים והיסטוריות פוליטיות. נותר רק לפלל שמערך זה יהיה חזק דיו כדי למנוע מות מרטירים והצהרות פתיחה בומבסטיות לזכרם.
***
הערות שוליים:
[1] Eric Van Hove
[2] "DT9 Rachel’s Tribute", 2015
[3] Leila Alaoui
[4] Palais El Bahia
[5] Al Loving
[6] Sam Giliam
[7] Ahmed Bouanani
[8] Djibril Diop Mambéty
[9] Dineo Seshee Bopape
[10] The name which escapes me now (in its whole as well as in numerous specific laces), 2016
[11] Palais El Badii
[12] The Contractor’s Heel, 2016
[13] Fatiha Zemmouri
[14] Sheltered… From Nothing, 2016
[15] Megumi Matsubara
[16] A Proposal for a text book to learn Braille, English, and other languages, 2016
[17] Ahmed Matar
[18] Songs of Cyanosis, 2016
[19] Stay Safe, 2016
[20] Radhika Khimji
[21] Kader Attia
[22] Reason's Oymorons, 2015
[23] El Anatsui
[24] Baluchi (blue and orange), 2008
[25] Green Chair, 2006
[26] Case, 2006
[27] Khalil Rabah
[28] Khaled Malas
[29] Current Power in Syria, 2016
[30] Sandi Hilal and Alessandro Petti
