תודה לאל, לא הצלחתי. נשארתי גרינגו

אני רוצה לכתוב על מקומיות וסממנים של מקומיות דרך נקודת המבט שלי, של אמן מהגר. לא עולה חדש, כמו שמקובל לכנות מהגרים במדינת ישראל. המונח "עולים חדשים" מנסה להאיר פן חיובי של מנגנון סלקטיבי להגירה אל המדינה. אתייחס לפן השפה כמרכיב עיקרי בחוויית האמן המהגר ואנתח את שאלת המקומיות בקרב מהגרים ישראלים. הטענה שלי היא שמדובר בחוסר מקומיות, או באנטי-מקומיות; טיפוח תחושה שהיא כמין מחאה נגד המקום, וגם ביטוי של כעס על המקום (האבסטרקטי), כעס על ההשתייכות למקום. מכאן שהשאלה היא ביחס למהגר כאדם לא שייך, שאינו מוצא מקום, גם במקום שקוראים לו מולדת.

שפה

בכל מקום נתון חיים תושבים שהם ילידים; שתופסים את המקום כמולדת ואינם מתלבטים בקשר לכך. בקרב הילידים יש תרבות של ילידים, פולקלור, אמנות עממית; מכלול של מוזיקה, שירה, סיפורים עממיים, אמנות עממית ואומנות עממית.

אני נולדתי בחלק המזרחי של רומניה או המערבי של ברית-המועצות – במולדובה. במולדובה יש תרבות עממית עשירה ומגוונת: אגדות עם, אדריכלות, שפה עם ניב מקומי ועוד. אני כיהודי מעולם לא הרגשתי חלק מזה. זה היה גם החינוך שקיבלתי בבית: אנחנו לא חלק מזה. זה הם, השפה שלהם, הם המקומיים.

אף פעם לא הבנתי למה אני גר שם. כמעט שלא ידעתי את השפה המקומית. בבית דיברנו יידיש, או בשפת הכובש הרוסי, מה ששייך אותנו בעיני האחרים לקבוצת הכובשים ולשפת השלטון. גם השמות שלנו לא היו מקומיים. לא חלק מהתרבות המולדובית ולא חלק מהתרבות הרוסית (הכובשים). מילדות חשתי מבוכה לבטא את שמותיהם של בני משפחתי.

כשאתה גדל באווירה כזו, כשכל הסביבה זרה, אין מה לדבר על חיבור לנוף, לשמים ולסביבה בכלל. אין מה לדבר על פטריוטיזם ואהבת המולדת – דברים בסיסיים שילידים גדלים לתוכם. מילדות לא ידעתי לאיזו קבוצה אתנית להשתייך וממה לקבל השראה.

השפה בבית-הספר היתה רומנית והילדים דיברו רומנית, אך המורים לימדו בשפה הרוסית, שפת הכובש. השפה הרומנית נחשבה נחותה. חיבור למקום יכול להיות דרך השפה המקומית בלבד. אגדות עם, גיבורים עממיים ותיאורי נוף של מולדובה ברומנית, שירה בניב מולדובני – לכל אלה לא הייתי מחובר כי לא ידעתי את השפה. השפה הרומנית לא נלמדה במסגרות הלימודיות.

כפי שאמרתי, החומר נלמד ברוסית. הספרות הרוסית נראתה כעיסוק בעם זר ורחוק, אכזר ולא ברור. היא דיברה על נופים של רוסיה תיכונה ורחוקה, אז גם לזה לא היה אפשר להתחבר, זה היה בלתי אפשרי. אני עצמי לא רציתי להתחבר לזה. משפחתי דיברה גם בשפה שלישית, יידיש, שפה שלא אמרה לי כלום ולא למדתי אותה בשום מקום. לא יכולתי לקרוא או לכתוב בה, לא ספרים ולא סיפורים, לא תיאורי נוף של מולדת. שירים שמעתי ביידיש באירועים משפחתיים או בחתונות יהודיות. עלתה מהם תחושה עמוקה של בדידות, דיכאון ועלבון. זה לא חיבר אותי למקומיות בכלל, אלא הרחיק אותי מהמקום.

השפה היא מרכיב עיקרי בניתוק שלי מהמקומי, גם בארץ שנולדתי וגדלתי בה וגם בארץ ההגירה.

סשה סרבר, ״שריפה נורא יפה״, גלריה הקיבוץ, 2006. מבט על המיצב

פולקלור

מרכיב חשוב נוסף הוא אמנות פלסטית מקומית. במקום שבו גדלתי היה חיבור חזק לאמנות עממית, שייחד את האנשים מהעמים האחרים. זה לא היה שלי. אמנות יהודית עממית לא ראיתי סביבי, והיא גם לא היתה קיימת במעגלים רחבים יותר. בילדותי לא היו בתי-כנסת, וגם לא כנסיות. הכיבוש הסובייטי מחק את סממני הדת. לא יכולתי לראות יודאיקה ולא היו מוזיאונים לאמנות יהודית. לא ראיתי גם ספרים לאמנות יהודית עממית.

כל תקופת לימודי בבית-ספר לאמנות וגם בקולג' הרגשתי שאני שייך לאיזה לאום עם תכונות קשות, בלי השתייכות למקום ובלי מאגר ויזואלי שיחברו אותי לזהות ויזואלית. המסר העיקרי שקיבלתי במשפחה היה היותי זר במקום. כל אלה גרמו לי להרגיש תלוש ולא שייך לעולם האמנות. היחס הרווח בחינוך הממסדי לתרבות היה שכדי לבנות שפה אמנותית כאמן, אתה אמור להתחבר לשורשים הוויזואליים של המקום שלך ושל הלאום שלך. "לצמוח מהמולדת".

שנים מאוחר יותר קניתי ספר מאמרים של אוגוסט רודן שתורגם לרוסית. להפתעתי, הוא היה חדור אותה לאומנות מוכרת שגדלתי עליה בברית-המועצות ובמולדובה הסובייטית תחת הכיבוש הרוסי. לאומנות העטופה באהבה לעם, בפטריוטיזם, עם הדגשת סגולות לאומיות מיוחדת, עם סגידה לאידיאל נשי לאומי. לחברי ללימודים הרעיונות והתיאוריות של רודן היו עילאיים. לא פלא שאמנות לאומנית לא דיברה ללבו של יהודי גלותי.

אחת החוויות שנטמעו בי בתקופת הלימודים היתה מגע אחד עם משהו מקומי יהודי בעיר הולדתי: ביקור בבית-קברות יהודי עתיק מהמאה ה-18. גיליתי את בית-הקברות הזה במקרה, באחד הביקורים בבית-קברות בן-זמננו. איכשהו יצאתי מאזור הקברים וראיתי שבעצם הקברים ממשיכים גם בתוך הצמחייה הגבוהה, מסביב לבית-הקברות. קברים אלו היו אבנים עם תבליטים וכתוביות בעברית. הם היו נטע זר באמת, לא קשור לשום דבר מסביב, לא למקום, לא לאנשים ולא לנוף. ראיתי בהם ביטוי של בדידות וזרות.

שני הגורמים החשובים בבניית תחושה של מקומיות – שפה ופולקלור – לא היו קיימים בשבילי. הדברים הללו רק חיזקו את תחושת הזרות ואת הכעס על המקום ואת העדר הדיאלוג עם המקום. הכעס היה גם כלפי הלאום שאני שייך אליו, שמכוסה מין קרום בידוד; הוא לא נדבק לכלום ושום דבר לא נדבק אליו (מבחינת מקומיות). עם התחושה הזו ביחס למקומיות ואמנות ויזואלית היגרתי למדינת היהודים.

סשה סרבר, ״פ"נ (פה נטמן)״, גלריה מנשר 2011. מבט על המיצב

הגירה

היגרתי לא משום שהרגשתי שזה המקום שלי, לא בגלל רצון להתחבר ללאום ולתרבות שורשית, וגם לא כי הרגשתי חלק מהלאום הזה. הרגשתי כמו כל מהגר בעולם.

היגרתי כי המצב במקום שבו גרתי נהיה בלתי נסבל, גם כלכלית וגם כי היתה מלחמת אזרחים שפרצה בין סוגים שונים של תושבים, וכתוצאה ממלחמה זו היה פירוק של המדינה והיא נהפכה לשתי מדינות.

לא היה לי חבל לעזוב ולהגר, כי לא הרגשתי קשור למקום ולא הרגשתי שהוא שלי ושהורסים אותו. גם לא היה לי אכפת מהאנשים שהרגו זה את זה. היגרתי למקום שהיה הכי פשוט להגר אליו מבחינה טכנית, ולאחר שהיגרתי חוויתי דז'ה-וו.
בארץ ההגירה בעיית השפה נשארה לא פתורה. היחס אל השפה עוד מחריף ומסתבך במקרה של הגירה לארץ היהודים, שהיא בעצם לקט של הגירות שונות מהעולם.

תהליך ההגירה לישראל שונה כי הוא מתבצע סביב מיתוס דתי-ציוני, מה שנותן להגירה גוון סובייקטיבי מאוד; על אילו קריטריונים אתה צריך לענות כדי להגשים נבואה ולחזור למקום שהובטח לך על-ידי אלוהים? עלי כל זה לא עשה רושם. באתי עם שאיפות של מהגר רגיל. לא אני ולא משפחתי רצינו להגשים חלום של להיות חלק מהעם, להיטמע. חונכתי לא להיטמע. יש הם ויש אני. יש שפה שלהם; אלמד אותה, אשתמש בה, אנצל אותה – אבל היא אף פעם לא תהיה שפה שלי.

לא אהבתי מקומיים בארץ שבה נולדתי, ואני לא אוהב את המקומיים בארץ ההגירה. נכון להיום הפכתי למין מוטנט של שפה, וזה המצב של רוב האמנים ממעגל ההגירה שלי. אני יכול לדבר בכמה שפות, עם מבטא מורגש מאוד, ואני לא כותב נורמלי בשום שפה. הכי נוח לי לכתוב בעברית באותיות קיריליות. אני כותב בשפה שלי בעצם, שפה שלא קיימת. זה מצב של העדר שפה תרבותית.

למהגר אין דרך להתייחס לאמנות המקומית. בעיני, האמנות לא קיימת פה במושגים שחונכתי עליהם. אין פולקלור. ארץ מודרניסטית, שלטון מודרניסטי, יש רק מיתוס מדיני. מושג המקומי עדיין בגיבוש, אפילו לא ברור מי הם המקומיים – ערבים, בדואים, דרוזים, יהודים? גם לא מובן מאליו שאני לא מקומי, שלא אהיה מקומי ולא רוצה להיות מקומי.

לארי אברמסון, ״צירופי מקרים״, 1990

מקום בלי מקומיות

כמה חודשים אחרי ההגירה עשיתי בתל-אביב "סיבוב מוזיאונים". לא ידעתי שיש גלריות ואיפה הן. באותה תקופה לא היו גלריות פרטיות בארץ הולדתי. לא זוכר אילו תערוכות ראיתי באותו היום, למעט תערוכה אחת, של לארי אברמסון. אני לא יכול להגיד שאהבתי אותה או הבנתי אותה. היא דיברה בשפה ויזואלית חדשה עבורי, שאיפשרה לי חיבור. הדימויים היו ברורים וידידותיים, הציורים היו עם קומפוזיציות לקוניות – ריבועים או מלבנים מעץ זרדים או ענפים, ירח, צורות גיאומטריות פשוטות. העבודות לא היו חסומות בפני. היו אלה דימויים פשוטים, קוסמופוליטיים, שאיפשרו לתקשר איתם. ייצוגים של ענף, עץ, ירח, בית.

העבודות הללו השפיעו עלי. אחרי הרבה שנים פגשתי את אברמסון והכרתי אותו לאורך העשייה האמנותית שלי. למדתי שגם הוא היגר לפה בגיל צעיר, מארץ שגם בה הוא היה ממשפחת מהגרים. עבודותיו היו המפגש הראשון שלי עם שפה ויזואלית שמדברת על המקום בלי מקומיות.

לארי אברמסון, ״צירופי מקרים״, 1990

בשנת 2006 הצגתי את תערוכת היחיד הראשונה שלי בגלריית הקיבוץ. מה היה עלי להציג בהזדמנות הראשונה שלי בתל-אביב? לפני התערוכה הצגתי בכמה תערוכות קטנות. השתמשתי בהן בדימויים שהיו קשורים לאיזה תחום מעורפל. קריאת הדימויים התייחסה בעיקר לשיטת העבודה, ליחס לחומר וליחס למושג הפיסול. הכל נבע מהשפעה חולה ומהבנה חולה של מה שקורה בשדה האמנות. עשיתי אותן ממקום של מהגר מזרח-אירופי שהיה בדיוק בין לבין; גם העדר חיבור למקום שממנו יצאתי, וגם דחייה של מקום שאליו הגעתי.

בתערוכה החלטתי החלטה שרירותית: להשתמש בדימוי לא מהעבר ולא מהווה, בלי יחס למקום. כמו שהרגשתי: לא שייך ולא קשור, לא אהוב ולא אוהב. ילד חורג. אין בית. נושא להצבה: אין בית ואין מקום. עשיתי שלד של בית שרוף, בלי אפיונים אדריכליים ובלי השתייכות למקום ולתרבות. שלד של בית שרוף כלשהו. עשיתי את המיצב מקלקר, בשיטת גילוף היפר-ריאליסטית.

קלקר הוא חומר שאין לו אופי ואין לו בית. אנטי-חומר של חומרים מסורתיים. אין לו חום משלו ותכונות מיוחדות שצריך ללמוד. אין לו ערך כשלעצמו. מבחינתי הוא היה ביטוי לזרות המהגר ולצביעות המהגר; דימוי שהוא כמו בית שרוף וחומר שהוא כמו עץ שרוף. כך גם אני: כמו מולדובי וכמו רוסי וכמו ישראלי, אבל אף אחד מהם. מתובנה זו המשכתי לדימויים כלליים, מובנים לכל, מרגשים לכל, קוסמופוליטיים. המשכתי גם להשתמש בקלקר, חומר בלי אופי.

סשה סרבר, ״שריפה נורא יפה״, גלריה הקיבוץ, 2006. מבט על המיצב

בשנת 2014 השתתפתי בטקס של פרסי משרד התרבות. בפרס מפעל חיים זכה האמן טולי באומן. לא הכרתי הרבה מעבודותיו. תערוכה שלו הוצגה במוזיאון תל-אביב, ואהבתי מה שראיתי. אלה היו אבנים מרוקנות מליבה, מרוקנות מבפנים. קליפת אבן שעוטפת ריק. באומן נפטר כמה ימים לפני שקיבל את הפרס, ובטקס הקריאו מונולוג שלו. הוא תימצת הרבה ממחשבותיו ותחושותיו של מהגר. זה היה מכתב סמלי בשבילי. סמלי גם שמהגר זכה בפרס מפעל חיים במקום שהוא אינו שייך אליו. סמלי שהוא לא נוכח בטקס. זה היה טקס "שלכם".

"מהגרים תמיד חייבים להתנצל", הוא כתב. "להתנצל שהם לא ממש מפה, להתנצל שהם לא ממש שולטים בשפה, להתנצל למשל שכל כולי תרבות, אמנות וספרות ושירה ספרדית ואוניברסלית […] מהגרים זה כל הזמן לנסות להיות 'כמו': כמו הילידים, כמו האנשים שמסביבם. דרום אמריקה, ובפרט ארגנטינה, היו קרקע טובה למהגרים. יבשת של מהגרים, ואנחנו חלק מכל זה […] אחרי מאמצים טכניים רבים להיטמע פה, אני אומר לעצמי לפני השינה: תודה לאל, לא הצלחתי. נשארתי גרינגו".

למאמרו הקודם של סרבר, כאן.

סשה סרבר, ״פ"נ (פה נטמן)״, גלריה מנשר 2011. מבט על המיצב