כוחה של הפרזנטציה

ינאי סגל, אתה מציג תערוכת יחיד חדשה באוצרות של סאלי הפטל-נוה, בשם "טיילת". ספר על עצמך.

"נולדתי באמסטרדם להורים אקדמאים ממוצא רוסי וגדלתי בירושלים בשכונת נווה-שאנן, לרגלי מוזיאון ישראל. הייתי מבלה במוזיאון ימים שלמים בגן הפסלים, באגף הארכיאולוגיה ובאגף הנוער. סיימתי תואר ראשון בבצלאל בשנת 2004, וב-2005 הקמתי יחד עם אבי סבח ומאשה זוסמן את גלריה ברבור בשכונת נחלאות שבירושלים. אחרי התואר נשארתי בירושלים כדי לייצר משהו מקומי ומקורי, קהילה של אנשים שמתקבצת במקום מסוים. עסקתי באוצרות ותלייה, גיוס כספים ומיתוג. למדתי המון על אמנות מהתערוכות שאצרנו שם, בשנים הראשונות היינו מחליפים תערוכה פעם בחודש".

ינאי סגל, מתוך התערוכה. צילום: יגאל חי

הפעילות שלך בגלריה השפיעה על העבודה שלך?

"הגלריה זכתה להכרה מסוימת בחו"ל, ולכן הוזמנו לנסוע לירידים ואירועים ברחבי העולם. למדתי איך להציג אמנות ביריד ואיך תופסים אותך כאמן שמגיע מישראל. בזמן העבודה בברבור לימדתי בתיכון רנה קסן בירושלים והיה לי סטודיו בסדנאות האמנים בירושלים. פעלנו כקבוצה של אמנים, חייתי עם זוגתי בשכונת נחלאות ליד השוק. הכירו אותי בשכונה והיתה לנו גלריה שהמון חבר'ה היו באים לשבת בה. פעם בכמה זמן היינו נוסעים לחו"ל – ליפן, לגרמניה, לשבדיה, ללונדון. אמנם זה תמיד היה כדי להשתתף באירוע אמנות שהוגדר 'עצמאי', אבל תמיד שילמו לנו על הכרטיסים ולפעמים גם על השהייה.

"היינו המקום הצעיר והמגניב בירושלים, ולכן היו מביאים אלינו כל אוצר או אישיות אמנותית שהיתה מגיעה לעיר. כך יצא לי לפגוש כל מיני אנשי אמנות חשובים ולהרגיש שאנחנו באמת נמצאים במרכז העולם. ב-2010 עברתי ניתוח רציני בגב שלקח לי זמן להחלים ממנו, ומיד לאחר מכן נולדו הבנות שלי. האירועים האלה גרמו לי לרצות יותר לפנות להגשמת חלומות אמנותיים שהיו לי, והתחלתי לעבוד באופן ממוקד יותר לקראת תערוכה.

"ב-2012 עברנו לתל-אביב, ואצרתי יחד עם סאלי הפטל-נווה את התערוכה 'Re:Visting Rockefeller' במוזיאון רוקפלר בירושלים, תערוכה שהיתה מאוד מוצלחת מבחינתי, ומיד אחרי כן הצגתי בגלריה פיינברג פרוג'קטס תערוכת יחיד ראשונה בתל-אביב. קראתי לתערוכה 'נסים ונפלאות'. רציתי לעסוק ברוחניות, אבל גם ללעוג לפן המקודש באמנות. אני תמיד מחפש דרך להתייחס למשהו בשיא הרצינות ובאותו הזמן גם באופן מחויך. התערוכה קיבלה הדים חיוביים. בעקבות התערוכה הוזמנתי על-ידי סמדר שינדלר להציג באטליה שמי בקיבוץ כברי – הסטודיו של יחיאל שמי, שהפך לחלל תצוגה קטן שמארח תערוכות מתחלפות. זה היה סמלי מבחינתי, כי שמי וקרוון היו האמנים שחשבתי עליהם כשעבדתי לקראת 'נסים ונפלאות'. עד אז הציגו באטליה רק אנשים כמו דורצ'ין, אלימה, קופפרמן. הרגיש לי טוב להיות שם. מאוד מתורבת. הצגתי שם כמה עבודות חדשות על עץ והדפסים שעשיתי במרכז גוטסמן, שנמצא מול האטליה".

ינאי סגל, מתוך התערוכה. צילום: יגאל חי

הסיפור הישראלי מעסיק אותך. בתערוכה הנוכחית אתה עוסק באדריכלות ישראלית, שזה מונח רחב. למה אתה מתכוון?

"אני מתכוון לאדריכלות ישראלית פחות במובן התיאורטי ויותר במובן החווייתי. כולנו חווים כל יום אדריכלות ישראלית כי אנחנו חיים בתוכה ולידה. אולי אני מתייחס יותר לאדריכלות שאני זוכר כילד, אדריכלות בירושלים. השפה הוויזואלית של תרבות היא כמו שפת גוף. אומרים שאפשר ללמוד הכל על בן-אדם רק מללמוד את שפת הגוף שלו, בלי קשר למה שהוא אומר על עצמו. גם התרבות הוויזואלית היא כזאת. אפשר ללמוד הרבה על עצמנו אם נסתכל על ההחלטות שאנחנו מקבלים ביומיום לגבי איך הסביבה שלנו נראית. היה במודרניזם הרעיון של Form Follows Function, שהיה חידוש בזמנו. באירופה זה נולד כתגובת נגד לקישוטיות ומנייריזם, לבתי-בובות ועמודים קלאסיים. בארץ הבינו את זה פשוטו כמשמעו – לא צריך שיהיה יפה, צריך שיהיה שימושי, ולפעמים, כשאתה רואה מה בנו, אפילו כשהיה כסף, זה נדמה שניסו בכוונה שיהיה מה שפחות יפה. מה שמצחיק זה שבגלל כל מיני רעיונות שהיו לאדריכלים בראש, יצא הרבה פעמים שהיה גם מכוער וגם לא שימושי. המודרניזם קיבל הטיות מקומיות מעניינות שכמה מהן נובעות משיקולים של חיסכון, אחרות מאידיאולוגיה ואחרות מההשפעה הים-תיכונית של המקום".

דוגמה?

"קודם כל הכוחניות – לא היה יום שבו לא עברה לי במשך ארבע שנים המחשבה על כמה הבניין של בצלאל מכוער וכמה הוא נראה כמו מצודה של ה'רעים' בסרטים. ומדובר בבניין של האקדמיה לאמנות. גם אם נעשה לו הנחה כי הוא נבנה בשנות ה-80, שהיו כולן אסון אדריכלי, נגלה שזה עדיין קורה היום. כמו השיפוץ של הסינמטק בתל-אביב שהסתיים לא מזמן. אני לא מבין מי יכול היה לחשוב שאדום עז זה צבע שמתאים לשמש לחלונות חיצוניים של מבנה. גם בבצלאל כל החלונות היו אדומים. אפילו בניינים שהאידיאולוגיה שלהם היא כסף לעולם לא יגיעו לרמת הכיעור של בניינים שיש מאחוריהם אידיאולוגיה. באופן אירוני, דווקא אדריכלות תרבות הרייטינג, שהורסת את החברה, הופכת את האזרח לבעל קול במקום שבו עד לאחרונה רצונותיו של 'האיש הקטן' היו הדבר האחרון ברשימת השיקולים של הבונים והמתכננים.

"יהיה קצת חבל כשיהרסו לבסוף את התחנה המרכזית בתל-אביב. בעתיד, כשהיא כבר לא תהיה שם פיזית, אף אחד לא יאמין שאשכרה בנו כזה דבר, לא ניתן יהיה להמחיש עד כמה הבניין הזה ציפצף על כל מי שהיה אמור להשתמש בו. יש בישראל מקומות שלקחו את הפשטות של המודרניזם ושילבו אותה עם רצון לכסות משטח בדוגמה, מעיין קישוטיות כזאת בחומרים זולים שמקסימה ודוחה אותי בו בזמן. כמו שלוקחים לבנים של איטונג חשוף ומסדרים ברווחים יש-אין ואז שורה למעלה בהטיה כך שנוצר סוג של שחמט מאורך. או סידורים דומים בתריסים ובסורגים.

ינאי סגל, מתוך התערוכה. צילום: יגאל חי

"בבתי-כנסת לפעמים מנסים להיות יצירתיים ולהכניס דימויים של מגן-דוד או מנורה. ליד הבית שלי ברחוב סעדיה גאון, כל החזית היא מעיין מארג ענקי של חלונות משולשים שנוצרים ממגני-דוד. בכלל, האיקונוגרפיה של היהדות משתלבת עם המודרניזם כמו כפפה ליד, כי אין תמונות, אין דימויים. יש סדרה מצומצמת של סמלים שנורא קל לתת להם טיפול מודרניסטי, כלומר להפוך אותם ללוגו גיאומטרי; מה יש לנו? יש מגן-דוד שזה שני משולשים, מנורה שזה שלושה חצאי עיגול וקו, רימון, פסים של טלית. אבל זה הכי בעייתי בעיני – יודאיקה בסגנון מודרני. זה מתמצת את הישראליות וכל מה שלא בסדר, בעיני, בתרבות שלנו. אני לא דתי או מסורתי, אבל אני תמיד אעדיף לראות צלחת סדר או חנוכייה בסגנון ישן של פעם, שהסבתא הביאה מהונגריה או מסוריה, מאשר הווריאציות המודרניות שנראות כמו איזה חפץ פולחני של חייזרים ממסע בין כוכבים: הדור הבא. זה מקום שהוא רדיואקטיבי מבחינה ויזואלית. אני חושב שזו הסיבה שבחרתי להתעסק דווקא עם זה. אני נמשך לבעייתיות של זה".

דרך האדריכלות אתה עוסק גם באופני תצוגה ובמתח בין צרכני אמנות ליצירה עצמה.

"אני תופס את עצמי כמסורתי בעניין הזה. מעניינת אותי היצירה התלויה על הקיר. קצת מוזר לי שבתערוכה אני עוסק גם בחלל ובאופן התצוגה. באופן עקרוני לא כל-כך מעניינות אותי הגדרות. לא מעניין אותי לחשוב על אופני תצוגה או לשבור מוסכמות של אופני תצוגה. עיניין אותי ספציפית לייצר את התחושה שאני מחפש. אני יכול רק לקוות שבחרתי בכלים הטובים ביותר כדי להגיע לזה. אני אוהב צרכני אמנות, אני בעצמי צרכן אמנות. אני מכריח בתערוכה את הצופה ללכת בשביל צר לאורך חלל התצוגה. בשבילי זה עוד משהו שיוצר את המרחב המקודש.

"מעניין אותי איך הגלריה הופכת למרחב מקודש ואיך דברים עוברים טרנספורמציה בגלל איך שאתה מציב אותם. זה שאי-אפשר יהיה להגיע עד לעבודות על הקיר, שיש מחיצה בין הצופה ליצירה, יוצר מתח. זה מעצים את החוויה, כמו במוזיאון ארכיאולוגי. יש לך חתיכת אבן די רגילה, אבל היא בתוך מבנה זכוכית משוריין, עם מד לחות ותאורה מעומעמת ולפעמים גם עם מוזיקה. כתוב שזאת חתיכת הלסת הכי עתיקה שאי-פעם נמצאה ושייכת לאדם הראשון, ופתאום החפץ מקבל כוחות מאגיים. הרבה מהכוח של אמנות בכלל ואמנות עכשווית בפרט הוא לא פחות בפרזנטציה מאשר באובייקט. וזה בסדר, זה מעניין".

הפרספקטיבה שלך גם מגיעה משהות מחוץ לישראל. המבט החיצוני מספק תובנות או חומרים לעבודה שלך?

"נראה לי שהמבט של האמן הוא תמיד חיצוני. בין אם זה נובע מתחושת ניכור אקזיסטנציאליסטית או מחוויות גיל ההתבגרות או מסתם רצון להיות אנטי. הרבה מתבגרים מרגישים שונים או רוצים לברוח מהסביבה שלהם, אבל דווקא אצלי כשהייתי צעיר זה היה תהליך הפוך. אני גדלתי בסביבה מאוד הומוגנית, מאוד ישראלית, מאוד בטוחה בעצמה, ואני מאוד רציתי להתאים לתוכה. במידה מסוימת גם הצלחתי. רק בגיל מאוחר יותר הבנתי שהיתה שם זרות שלא הרשיתי לעצמי להכיר בה. אמי אינה יהודייה, ובבית שלי דיברו רוסית. אני החלפתי את שפת האם שלי כמה פעמים מרוסית להולנדית לעברית לאנגלית. אני רציתי להיות ישראלי, רציתי להיות כמו כולם. אני חושב שהרצון הזה וחוסר הביטחון עדיין מלווים אותי.

ינאי סגל, מתוך התערוכה. צילום: יגאל חי

"לעולם לא אוכל להיות שותף לשנאה העצמית העזה שאני רואה שמאפיינת ישראלים. בסופו של יום ובלי קשר לביקורת שיש לי, אני אוהב את ישראל, ואת תל-אביב במיוחד. זה אולי הדבר הכי לא ישראלי להגיד. כמה מהחוויות שהיו לי במסגרת הנסיעות של ברבור לחו"ל עזרו לי להבין את המבט החיצוני. מה זה אומר להיות אמן מישראל. זה מצחיק, כי מי שיוצא כאמן להציג בחו"ל אלו בדרך כלל האנשים שהם באופן יחסי הכי פחות ישראלים, גם בעיני עצמם וגם בעיני ישראלים אחרים. והנה, במסגרת של יריד או פאנל כנציג של כגלריה מירושלים, אתה פתאום בסיטואציה של אירוויזיון. אתה פתאום מייצג בעיני הקהל את כל המדינה.

"בשטוקהולם אני ואבי סבח בילינו ארבעה ימים, מעשר בבוקר עד עשר בלילה, ביריד, כאשר בדוכן מולנו היה דרור פיילר (שהתפרסם בארץ כששגריר ישראל בשבדיה צבי מזאל חיבל במיצב שיצר). הוא ישב איתנו שעות על גבי שעות ודיבר כל הזמן רק על ישראל ועל חומוס, ואני בכלל הצגתי ציורים של פרחים על הקיר. אפשר להתעלם מזה, או להשתמש בזה בעבודות שלך. בשנים האחרונות, בניגוד לעבר, אני כן מנסה לחשוב על עצמי כאמן ישראלי ומה זה אומר. יש אמנים שמנפנפים בזה באופן מוגזם ויש כאלה שמתעלמים מזה לחלוטין. אני חושב שאצלי זה דווקא גרם לעבודות לבוא ממקום יותר אישי, יותר ספציפי".