מרכז כלים לכוריאוגרפיה בבת-ים הזמין את הכוריאוגרפית האוסטרית דוריס אוליך (Doris Uhlich) להציג את היצירה "More Than Enough" משנת 2009. בשיחה לאחר המופע הסבירה אוליך כי זוהי יצירה "ישנה". כיום, אמרה, אף מבקר מחול בווינה לא היה מעז לכנותה "הרקדנית השמנה" או להתייחס אל יצירותיה מנקודת המבט הזו.
"More Than Enough" , צילום: יאיר מיוחס
אוליך כבר קנתה לעצמה שם, והשיח התקין פוליטית כבר מזמן אינו מאפשר דיון בגוף נשי באופן זה. לטעמי, דווקא משום שאוליך כבר לא ממש שמנה, "עדכון" היצירה יצר טווח רחב של עיסוק בדימויים ותפיסות של יופי, כמו גם באופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ביחס אליהם. אל מול הדימוי הקלאסי של הרקדנית הרזה אין עוד צורך להעמיד רקדנית שמנה במיוחד; הדיון בגוף נעשה ברצינות ולאו דווקא בהתרסה או פרובוקציה. לכן אני מתבוננת ביצירה "More than Enough" כבדיון מתמשך, אולי אפילו פתוח במידה מסוימת.
במהלך כשעה מציגה אוליך את גופה העירום לראווה ומשוחחת בטלפון עם קולגות על האופן שבו הם תופסים יופי ומחליטים מה מתאים או עדיף מבחינתם. הסטודיו בכלים אינטימי, הקהל יושב קרוב מאוד לאוליך, המדייקת במחוות הגוף העירום שלה ויוצרת אלגנטיות גם כאשר היא מרטיטה ומשקשקת את משמניה ושריריה.
בשלב מסוים מצטרפת אליה הרקדנית וירג'יני רוי (Virginie Roy) ומבצעת קטעים מתוך רפרטואר של Rosas, להקתה של הכוריאוגרפית הבלגית אן-תרזה דה-קירסמקר (Anna Teresa De Keersmaeker). הבחירה של אוליך בשפתה התנועתית של קירסמקר מחדדת את אחת הטענות שנשמעו בשיחות הטלפון, ולפיה ז'אנרים מסוימים של מחול נוצרים עבור רקדניות רזות בהכרח. קשה לדמיין את הכוריאוגרפיה של דה-קירסמקר מבוצעת על-ידי רקדנית שמנה (או אפילו מלאה), והמשמעות שלה תלויה באסתטיקה המסוימת הזו.
אוליך מציבה שתי אלטרנטיבות למחול – זו שמסומנת על-ידי Rosas וזו שהיא מבצעת בעצמה. כמו עולם האופנה, שמבחין ומבדיל בין אופנה לנשים "רגילות" לאופנה עבור נשים שמנות, כך גם עולם המחול מפריד בין מה שמתאים לרקדניות רזות (עדיין נורמטיביות) למה שמתאים (אם בכלל) לרקדניות שמנות. שתי הרקדניות, אגב, מתייחסות באופן דומה לאפשרויות האסתטיות הגלומות במבנה הגוף שלהן והתנועות שהוא מאפשר או מזמין: בטבעיות. שתיהן אלגנטיות באותה מידה ותנועתן חיננית. אבל הרקדנית הרזה אינה נדרשת להתפשט כדי לומר דבר משמעותי על גופה.
בדיון המתמשך שאני מציעה ב"More Than Enough", זה שמשתנה עם הזמן וביחס לתפיסת הצופה אותו, כמו גם יחד עם השתנות הגוף המציג אותו – העירום אינו נדרש בהכרח כדי להנכיח את הגוף המלא. אין עוד צורך בחיזוק של נוכחות הגוף ה"לא נורמטיבי" על-ידי חשיפתו כדי להעמידו בשוויון ערכי אל מול גוף הרקדנית הנורמטיבית. היום, נרצה להאמין, שתי הרקדניות יכולות לחולל עירומות או לבושות, ונוכחותן היתה מתקבלת בנחת ונשפטת, כפי שאמרה אוליך, "לפי העניין עצמו".
Choreography: Doris Uhlich
Dramaturgy: Andrea Salzmann and Judith Staudinger
With Doris Uhlich and guests-Virginie Roy
Production: Christine Sbaschnigg
***
בלט דיסלדורף, ״רקויאם גרמני״. צילום: Gert Weigelt
"רקוויאם גרמני", המוצגת בבית-האופרה בתל-אביב, היא יצירת מחול אילוסטרטיבית ליצירת המופת של ברהמס. הכוריאוגרף מרטין שלפפר פועל בתוך שפה תנועתית סגורה ומנסה לחדש תוך שימוש במרכיבים קיימים. ככל שהיצירה מתנגנת בחלל האולם ומתגלה בעוצמתה ובמורכבותה, המחול מאבד ממשמעותו.
בעוד ש"רקוויאם גרמני" של ברהמס מאפשרת אינספור מבטים וגוונים של שחור ולבן, "רקוויאם גרמני" של שלפפר מפרפרת בין סגנונות ומתקשה למצוא הרמוניה שתעגל את הפינות לכדי יצירה שלמה. תחת ההדדיות הפוטנציאלית בין יצירת מחול ליצירה מוזיקלית מתקבלת יצירה שנשענת במלוא כובדה על הצלילים. ברגע השיא הרקדנים מתיישבים בגבם אל הקהל ופשוט מקשיבים.
"רקוויאם גרמני", יוהנס ברהמס, בלט אם ריין דיסלדורף, כוריאוגרף: מרטין שלפפרד
