כליה בטבור היש

בראשית היתה החוויה. בעקבות החוויה אני מנסה לנסח כמה מחשבות על "ארכיאולוגיה של ההווה", השם האניגמטי של הבית שיצר ציבי גבע עבור הביאנלה לאמנות בוונציה 2015. מה מייצג הבית הזה? ריק, כאוס, סדר? או שמא הולוגרמה של שלושתם?

החוויה מובילה אותי לסיפור "בראשית", בעצם לכמה דקות אחריו, כשהאדם נכנס לתמונה. כי אלוהים התחיל קודם עם הריק, או יותר נכון, אלוהים הוא ריק. החיים והאדם החלו עם שאלה – עם התהייה והבהייה. היוצר האנושי תמיד מפגר בדרגה אחת אחרי בריאת האל; הוא עסוק תמיד בהפרעות לסדר ובהפרות סדר. הסדר יוצר יופי ומשמעות, אך גם מאיים בכליאה ובקיבעון, ודווקא הכאוס מרגיע, כי הוא מאפשר הרס, ומתוך ההרס נפתחת האפשרות ליצור דגמים ומבנים חדשים.

ציבי גבע, ללא כותרת, טריפטיכון, 2011, אקריליק על בד, 200X430 ס"מ

תפקידו הראשון של האדם היה ועדיין לתת שמות. השם הוא היצירה הראשונה. כלומר, הייצוג הראשון, המערך הסמלי הראשון, החל עם מציאת השם המתאים לכל ממשי, ובכך שם לו גבולות, הסתיר אותו מחד והותיר אותו בריקותו מאידך.

היצירה אפוא נותנת שם, והשם נותן משמעות, אבל השם, כמו המשמעות, תמיד חלקי, תמיד מציב גבולות של "יש". היצירה היא מה שהשם אינו יכול להכיל ולהגביל, ולכן היא תמיד מחפשת אחר ערוצים חדשים לפרוץ דרכם ולהפר את המשמעות. נדמה כי התפקיד ההיסטורי של האמנות היה לייצר משמעויות חדשות, ואילו האמנות בת זמננו עוסקת יותר בהנכחת האין, הריק.

הריק בלתי ניתן לתפיסה. אפשר רק להתארגן סביבו, לייצר דגמים, צורות, מבנים, דפוסים, וגם להרוס אותם, לאפשר את הכאוס. הכאוס הוא האקראי, הטרום צורני, הטרום מבני.

כשלאקאן מתייחס לאמנות הוא מעמיד כפרדיגמה את הקדר היוצר כד, וכך בעצם יוצר חור כלוא בתוך גבולות הכד. עבורו כל אמנות היא התארגנות סביב ריק. עבור וולטר בנימין, לעומת זאת, האמנות נוצרת מן הכאוס. לכאורה פרדוקס. אבל בבית, בביאנלה, חוקר גבע את האופנים הללו במיצב קינטי שמאפשר זוויות ראייה שונות ומתחלפות. הוא מנכיח את המתח בין הסדר לכאוס, והמעבר ביניהם יוצר דיאלוג שממנו מבצבץ לרגעים הריק, הריק שמופיע כמו מועקה, כמו איום קטסטרופלי. "המועקה היא הרגש היחיד שאינו משקר", אמר פרויד. הוא אינו משקר כי הוא חושף להרף עין את הריק, את האין, את המבט שמאחורי העין.

ציבי גבע, ארכיאולוגיה של ההווה, 2015, מראה הצבה. הביתן הישראלי, הביאנלה ה– 56 לאמנות בוונציה. צילום: אלעד שריג

עצם השם "ארכיאולוגיה של ההווה" מצביע על המתח של המפגש הבלתי אפשרי בין שני הממדים. ארכיאולוגיה קשורה לזמן עבר, חושפת מבני עבר, בחוץ ובפנים; מן האבן והברזל והעץ היא מצרפת תרבות, חברה, מיתולוגיה. ההווה הוא מושג של הרף עין חמקמק. איך ליישב בין השניים? באמצעות מעברים מטלטלים של "now you see it, now you don't" (אמרה אליס על חתול הצ'שייר). רגע כאוס, ורגע צורה ומבנה באותה נקודת ציון. כל התארגנות מבנית מופרת ומתארגנת למבנה צורני אחר, מפתיע.

כשהתקרבתי למעטפת הבניין העשויה צמיגים מסודרים כקיר (המזכיר את "קיר המוות" בלונה-פארקים הישנים), כדי להתבונן מקרוב, התגלו לי הפרות הסדר הצמיגי דרך כל מיני ג'אנק שנדחס לתוך הצמיגים וביניהם, ואלה הנכיחו את הכאוס, אבל גם העניקו ייחודיות לכל צמיג וצמיג ויצרו אסתטיקה פרטיקולרית.

כשהתקרבתי עוד יותר, להתבונן בפרטים, נשרטתי מן האזיקונים שמחברים את הצמיגים זה לזה, ואז התרחקתי וגיליתי סדר חדש – דפוס של קצוות אזיקונים מתנועעים ברוח כמו עשב שחור.

חוויה דומה חוויתי בכל פינה של העבודה ובכל נקודת מבט קרובה או רחוקה, חיצונית או פנימית. ואולי כל העבודה קשורה במעברים בין התקרבות והתרחקות ובמהפכים בין פנים וחוץ.

אומר גבע: "הניסיון שלי הוא ליצור בכל עבודה, וכן בפרויקט הכולל שלי, פוליפוניה של משמעויות שבהן החלוקה המסורתית בין צורה לתוכן מתערערת. בעצם אינני מכיר בה ואני מחפש דרך לכפור בקטגוריות האלו כקטגוריות נפרדות. ההיפותזה שלי אומרת שצורה/סטרוקטורה היא תוכן, ותוכן הוא גם צורה, ושמתחת לסיפור הכיסוי שהעיניים שלנו פוגשות קיים בסיס תת-קרקעי שאוחז את הדברים, או כמו ברעידת אדמה, יכול לפוצץ את העולם. עבורי, שלושת המישורים – הפוליטי, הנפשי (פסיכולוגי) והאסתטי (פורמלי) – מתקיימים בו בזמן באופן דיאלקטי ומשקפים זה את זה".

ציבי גבע, ארכיאולוגיה של ההווה, קיר בלוקים, 2015, מראה הצבה. הביתן הישראלי, הביאנלה ה– 56 לאמנות בוונציה. צילום: אלעד שריג

שלושת המישורים מתכנסים, אם כן, לחוויה אחת רועדת, ארעית, שיכולה להתפוצץ בכל רגע. אני חושבת על עקרון האנטרופיה, עיקרון של כרסום או כליה הפועל בתוך הצורה, יסוד המתנגד לשינוי, אבל מוביל בסופו של דבר לפירוק הסדר הקיים ולאפשרות יצירת סדר חדש. העבודה של גבע מנכיחה אנטרופיה, כלומר עבודה מתמדת המתרחשת בתוך הצורה הקיימת, עבודה של אי-צורה בתוך צורה, של כליה בטבור היש. אפשר לומר, התנועה השקטה. תנועה הנוצרת כשמתחילים לזרוק שאריות לתוך נהר זורם. השאריות יוצרות תחילה תנועת הפרעה הנעלמת אט-אט, אך יש להן גם תוצאה מצטברת – הן נערמות זו על זו בלי שנשים לב, ואז, ביום אחד, פתאום מוסט הנהר ממסלולו ומופיעה צורה חדשה.

כמו המעברים בין אור וצל בציוריו של רמברנדט, כמו המעבר בין טבע ותרבות בפסלי העבדים המתעוררים מתוך האבן הלא מסותתת של מיקלאנג'לו, כמו הפיקסלים המתחברים לצורה אצל האימפרסיוניסטים או אצל צ'אק קלוז, כמו כתמי הצבע המתמוססים לתוך מדיטציה של רותקו, כמו מיצבי ההגירה של בולטנסקי (ואפשר להמשיך עוד ועוד עם דוגמאות) – גם גבע יצר חוויה של יקום חוצ-פנימי ופנימ-חוצי, כשהוא הולך מן הידע האנושי, הארכי-או-לוגי ("האדון או ההיגיון") אל מעבר לקצה שלו. זהו יקום על סף קריסה, שבכל זאת שומר על מבנה אסתטי ייחודי. בזאת ניכרת חשיבות העבודה – לא רק רעיון, קונספט, וביצוע מושכל, אלא שילוב שמוביל לחוויה מבוכית, דינמית, קונפליקטואלית. לחוויה כזו יש פוטנציאל לעורר, וההתעוררות יכולה להוביל למקום חדש.

כשנכנסתי לתוך הבית פנימה פגשו אותי קיר לבני בטון חשופים שחוסם את האור והאוויר מצד אחד, וערימת חפצים מגובבים מאחורי זכוכית אטומה מצד שני. זוהי, אם כן, גם ארכי-או-לוגיה של פירוק וצירוף וגם ארכי-טקסטורה – אדון של מרקם, צורה וטקסט. גבע בנה עולם משאריות, עולם שהוא אובייקט שארית בפני עצמו, ובכך יצר שפה ייחודית של הסגור והחנוק וחסר המוצא שדרכה מתאפשרת חוויה של יופי וחסד.

ציבי גבע, ארכיאולוגיה של ההווה, סבכה, 2015, מראה הצבה. הביתן הישראלי, הביאנלה ה– 56 לאמנות בוונציה. צילום: אלעד שריג

זוהי אמירה, זהו תהליך של פירוק שמתחבר להיגד על המציאות, על העולם, על העקבות שאנו מותירים בו. פוגשים אותנו סורגים שמגינים על כלום, ממולאים ב-stuff. הם אומרים משהו על כליאה עצמית כשהם פונים כלפי פנים, וגם על מחסן, אגירה של עוד ועוד חפצים שאולי עוד יהיה בהם שימוש. דחיפות של אגירה אחרי הגירה ואובדן.

ועל הקירות – ציורים, גדולים, מטלטלים, בדיאלוג עם הצורה והתוכן של ה"בית". הציורים הם בוידעם בפני עצמו. הם אינם קישוט על קיר הבית, אלא עוד אופן של ייצוג התהליך של פירוק וחיבור. עוד מימד ארכי-או-לוגי שיוצר חוויית הווה. בתוך הציורים מסתתר הבוידעם הנפשי של האמן, הפחדים, הקונפליקטים, התשוקות, הפנטזיות, הזכרונות, האיסורים ופריצתם, המחשבות החולפות. במבט ראשון – כאוס. במבט מעמיק יותר מבחינים בפרטים ומופיעים תכנים. now you see it, now you don't.

ציבי גבע, ארכיאולוגיה של ההווה, בוידעם, 2015, מראה הצבה. הביתן הישראלי, הביאנלה ה– 56 לאמנות בוונציה. צילום: אלעד שריג

פרויד קרא לתגליתו הפסיכואנליטית "ארכיאולוגיה של הנפש". הוא חפר במסתרי הנפש וחילץ ממצאים של הלא-מודע. אלא שהלא-מודע מתחכם לו – הוא קופץ כמו דג מהמים ונעלם למחוזות אחרים, ותמיד מופיע במקומות הלא צפויים ביותר. מה שאנו תופסים אלה עקבות, שאריות. השאריות מצטרפות לסיפור חדש, למבנה, או שלא, ובסוף אנו נותרים עם חוויה של "זה זה". התארגנות סביב ריק. התארגנות, זמנית, חלקית, רפטטיבית, ומופרת.

אומר הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן (בשיחה עם ענר גוברין): "להיסחף לתוך הלא כלום, הכאוס, חוסר המובן, פירוק, במקום שעולה חוויה משמעותית. להרפות לתוך חוסר הצורה זה כשלעצמו משמעותי למי שמקיים את החיים באופן כרוני על-ידי אחיזה חזקה עצמית או דחיפה".

ובספרו "הליבה הפסיכוטית" הוא כותב: "לדבר על נקודת האפס של השכל מוביל אותנו לקצה המשמעות ואולי מעבר לקצה. תחושת הקטסטרופה חסרת השם שביון מצביע עליה נעה בין לא כלום-משהו-הכל… היא מערבבת כאוס ולא כלום, רעש מפוזר ובהייה".

ציבי גבע, ארכיאולוגיה של ההווה, בוידעם, 2015, מראה הצבה. הביתן הישראלי, הביאנלה ה– 56 לאמנות בוונציה. צילום: אלעד שריג

גבע מנכיח הווה בשדה הארכיאולוגי-תודעתי הזה ושואל שאלה מטלטלת ומתריסה. הצמיגים העוטפים את הבניין הם ניסיון עיקש ופתטי להגנה מפני החוץ. הגנה שמועדת לכישלון בעידן הפצצות החכמות כמובן, אבל ההגנה חודרת פנימה, אל לב המשלט. הסורגים והתריסים והבלוקים יוצרים מובלעות של הגנה – מפני החרדות המציפות מבפנים.

האל בורא והאדם מפרק. במניפסט של הביאנלה מצטט האוצר את "מלאך ההיסטוריה" (בנימין), העומד מעל ההריסות ורוצה לתקן את העולם, אבל סערה גדולה באה ודוחפת אותו אל העתיד. אם יש מלאך בעבודתו של גבע הרי הוא קצוץ כנפיים והוא עסוק בלהתענג על blowjob (גם מציצה וגם ניפוח ונשיבה של רוח). וכל זה יוצר איזה מין נשגב מיוחד. איזה עידון דה-קונסטרוקטיביסטי – וכך הגענו שוב לפרדוקס.

גבע מזמין את האנשים לחוויה של נוכחות – לא פחות ממרינה אברמוביץ ביצירתה The artist is present, אבל בהפוך על הפוך: כאילו הנגטיב של הניסיון שלה להתעלות אל הנשגב; הוא יורד וחופר בתוך החומר, מפרק ומרכיב מחדש והנה – האמן נוכח.

ציבי גבע, ארכיאולוגיה של ההווה, קיר תריסים, 2015, מראה הצבה. הביתן הישראלי, הביאנלה ה– 56 לאמנות בוונציה. צילום: אלעד שריג

זהו אופן של נוכחות שמזכיר את האחדות הדינמית בין הריק לבין הצורות הנוצרות ממנו כפי שמנסחות תורות המזרח. הריקות והצורה על-פי תורות אלה הן שני צדדים של אותו מטבע. הצורה משתנה כל הזמן בהקשר של הריקות. היקום נחווה כמציאות בלתי נחלקת המצויה בתנועה מתמדת, כלומר החלוקה לעצמים נבדלים אינה מהותית ולכל עצם יש תכונות של שינוי וזרימה. העצמים הם שלבי מעבר בזרימה הנצחית של הטאו ויחסי הגומלין ביניהם הם היוצרים את המבנה והתוכן.

אז גבע לא עולה לגבהי הנשגב ולא יורד אל השאול כמו אורפיאוס, להציל את האהבה והשירה. הוא נשאר בהווה האנושי המאוים, השביר, ומתוכו הוא שולה את האבוד והנטוש והמפורק, ומרכיב מחדש. בעקשנות, בקשיחות, אבל גם בעדינות ואהבה – שפה, עולם, שאלה, אמירה פתוחה. עצם היצירה היא התשובה האפשרית היחידה.