מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון רוז לאמנות, באוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס, ארה"ב יעניקו בפעם הראשונה את פרס חמי פרוכטר לאמן וידאו ישראלי בתחילת דרכו. האמן בן הגרי הוא הזוכה הראשון בפרס לשנת 2015. הגרי, יליד 1981, הוא בעל תואר ראשון מהמדרשה לאמנות, מכללת בית ברל ותואר שני באמנות מאוניברסיטת קולומביה, ניו יורק. בשנים 2009-2012 שימש ראש תחום הוידאו במדרשה לאמנות, מכללת בית ברל.
פרס חמי פרוכטר לאמן וידאו ישראלי בתחילת דרכו, שיזם אספן האמנות לזר פרוכטר בשיתוף עם מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון רוז לאמנות באוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס, ארה"ב, יוענק אחת לשנתיים לאמנ/ית וידאו ישראלי/ת. הפרס כולל מענק כספי של 10,000 דולר ותערוכת יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות ובמוזיאון רוז לאמנות, אשר תוצג בו זמנית. התערוכות ילוו בקטלוג משותף. תערוכתו של הגרי תיפתח בחודש פברואר 2016. זוכה הפרס יתרום עבודת וידאו שתהיה משותפת לאוספי האמנות של שני המוזיאונים.
בועדת השיפוט של הפרס ישבו סוזן לנדאו, מנכ"לית ואוצרת ראשית, מוזיאון תל אביב לאמנות. כריסטופר בדפורד, מנהל מוזיאון רוז לאמנות, אוניברסיטת ברנדייס, מסצ'וסטס. אלן גינתון, אוצרת בכירה לאמנות ישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות. רבקה סאקר, יו"ר ומייסדת ארטיס. ביל הוריגן, אוצר בכיר, מרכז וקסנר לאמנויות, קולומבוס, אוהיו. מרק דיון, אמן.
בנימוקי הבחירה נכתב כי "בסרטיו ובמיצבי הוידאו הקומי-טרגיים מתגלמות סביבות אבסורדיות המעלות שאלות על זהות וטריטוריה. דמות האמן הלכודה בסביבת העבודה, מתחפשת ומופיעה במצבים מוזרים שנכפו עליה על ידי מנגנון הדימוי הנע. בעבודותיו של הגרי ניכרות השפעות מעולם התיאטרון והקולנוע: החל מבניית התפאורה, עבור באיפור ואביזרים המשמשים ליצירת עולם בעל הגיון אידיוסינקרטי, אשר אותו רוקם הגרי כשפה, ומלמד את הצופים לדבר אותה. בעבודותיו מערפל הגרי את הגבול בין הבמה לאחורי הקלעים וחושב מחדש את היחסים בין האוביקט ליוצרו, לרב תוך היפוך תפקידים ומצבי צבירה. לדוגמא בעבודה 'אינברט'- המציגה יום בעולם ביתי בעל הגיון הפוך הנשלט ע"י חוקי הצלולויד בצבעים משלימים ובאור וצל. דמות האמן, עם עיניים עצומות, אטומה מאיפור מנסה ללמד את התוכי האילם לדבר. בסרטו החדש 'פרש', עולם החי, הצומח והדומם מתלכדים יחדיו בסביבת חממה היפוטתית, שהיא הכלאה בין הטבעי לתרבותי. מכוסה כולו בירקות, דמותו פוגשת בעלי מקצוע שונים אשר ניזונים ממנו עד כדי היעלמותו. הסרט מדלג בין סוגות שונות של וידאו וסאונד: מהתיעודי, דרך מדע בדיוני לסיום מוזיקלי מפתיע. הדימוי הנע שיוצר הגרי חושב מחדש את גבולות החלל והזמן כמעשה קסם על ידי אפקטיים חזותיים, הזרה וחיקוי, תוך שהוא מאמת אותנו עם רגע ההיווצרות-הקימה לתחייה.
בן הגרי – Potter's Will, 2015
בנוסף הוכרז אמש כי האמן רמי מימון הוא הזוכה הראשון בפרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר, מוזיאון תל אביב לאמנות.
פרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר, מוזיאון תל אביב לאמנות, הוא פרס שנתי חדש, פתוח להגשת פרויקטים של אמנים ישראלים בני 40-25, בעלי תואר באמנות או בצילום.
מימון, יליד 1976, בוגר תואר ראשון ושני, האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל והקופר יוניון, ניו-יורק. מימון הציג תערוכות יחיד והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. זכה בפרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות, קרן רבינוביץ, מפעל הפיס, מלגת IAAB שוויץ ופסטיבל Radical Jung מינכן. השתתף בתכניות שהות אמן בגרמניה, פולין, ארה"ב ושוויץ. עבודותיו נמצאות באוספים מוזיאליים מרכזיים ובאוספים פרטיים חשובים בארץ ובעולם, ופורסמו בכתבי עת ומגזינים מקומיים ובינלאומיים. מימון מלמד באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ובמדרשה לאמנות, בית ברל.
צוות השופטים בועדת הפרס כולל את סוזן לנדאו, מנכ"לית ואוצרת ראשית, מוזיאון תל אביב לאמנות, נילי גורן, אוצרת לצילום במוזיאון תל אביב לאמנות ושופט אורח – מומחה בין־לאומי לאמנות וצילום. השנה התארח בצוות השופטים ולטר מוזר, אוצר ראשי לצילום, מוזיאון אלברטינה, וינה, אוסטריה. הפרס כולל מענק כספי של 5,000 דולר ותערוכה או קטלוג ואירוע או כל תצוגה הולמת של הפרויקט הנבחר, במוזיאון תל אביב לאמנות.
בנימוקי הבחירה נכתב כי "הצילום של רמי מימון עוסק בבחינה של ייצוגים ומוסכמותיהם בתרבות ובאמנות. עבודתו מתאפיינת בחיבור מקורי ועדין בין עבודות צילום לבין הצבות חומריות מורכבות ועוסקת בחקירה מעמיקה ומסועפת של מדיום הצילום ומעמדו המשתנה לאורך השנים, של התצלום כאובייקט, כסימן וכסמל. מהתייחסותו למנגנוני הייצור והשליטה הנחשפים מתוך הקשרים לתולדות הצילום ולשדה האמנות והתרבות, מתעוררות שאלות של זהות ומהות הנטענות בהיבטים פסיכולוגיים, רגשיים, אישיים וקולקטיביים ונקשרות למושגים של מקור, שעתוק ואופני ניסוח והפצה של דימויים. מימון עוסק בחיבור בין צילום ופיסול ובהצבותיו משולבים אמצעי תצוגה מעולם העיצוב והאדריכלות".
רמי מימון – ללא כותרת, וינה, 2008
הסדרה "קריאה נוספת", אותה יציג מימון בתערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות, לרגל זכייתו בפרס, היא מעין ארכיב צילומי שמתגבש מאז 2007 מתוך מהלך המכיר בחוסר הוודאות של המקור הצילומי, מטיל בו ספק וחותר תחת סמכותו התיעודית/עדותית של המדיום. בדומה לביטוי המסמן הפניית הקורא לעיון בתכנים חיצוניים בנוסף לטקסט המרכזי, כך מבקשת הסדרה להטעין טקסט חזותי קיים, בעולמות תוכן נוספים. הקריאה הנוספת, מרחיבה את הדיון ממבט בדימויים ובמעמדם בעולם התרבות, אל עיון בתהליכי העבודה. מימון בוחן דימויים מתוך ספרי צילום ותולדות האמנות ופורס את הדיון במרחב שבין הבחירה במקור (באמן או בדימוי המיוחס לו) לבין נוכחותו החומרית-פיסולית של ההעתק (ספר האמנות, מאגר הרפרודוקציות) ויצירת מקור חדש מנוכס. קריאת ההיסטוריה של האמנות, מתוך התבוננות ברפרודוקציות, שנועדו לתיעוד ולשימור מורשת העבר, מתווכת כתוצר צילומי תמים אך מתבררת בתור כוח פוליטי המכונן קריאה מגמתית ומייצר משמעות חדשה ביחס לאובייקט המקורי.
