אנחנו חיים בעידן של אימפוטנציה גלובלית.
אי אפשר לעשות כלום, ואנחנו לא יודעים מה לעשות. אף פרויקט לא מתגבש, כל פרויקט נזנח לפני שהוא מתחיל, מרקיב לפני שנולד, כדברי יוסף אל דרור. הקפיטליזם הרג את הגבר. האישה היא קים ג'ונג און.
אחרי תקופת המנהיגים הדגולים, האידיאולוגיות המהפכניות והכשלונות המפוארים של המאה ה-19 וה-20, אנחנו חיים בזמן דל, מדולדל, חלש. הוא אולי נעים לעין, אך נטול קפאין. טבעוני, ללא גלוטן, חסר ויטמין B12. עידן של הפוך לשנינו בדרך השלום.
אין פלא שהמחלות המגדירות את התקופה הן מחלות של חולשה, של תקיפת הגוף את עצמו: צליאק, סכרת, טרשת נפוצה. הטבעונות היא במובן מסוים תרופה למחלה בלתי קיימת, מחלה זדונית שטרם הגיעה, שנכיר בעתיד, אחרי הקטסטרופה האקולוגית שבדרך. זוהי הכנה לעולם ללא מזון, עולם שבו נעלמו כל המשאבים, העולם שאחרי הכלכלה. אנחנו כבר לא אוכלים, אלא רק צורכים תוספי תזונה.
פוסט-כריזמה
במקום מנהיגים, מנהלים את חיינו אלגוריתמים עלומים, חסרי טריטוריה, חומר וגוף. הם עוקבים, מנטרים, סוחרים ומהמרים עלינו ובנו, אחד נגד השני. הם דואגים לנו, או לכל הפחות משגיחים עלינו. הספירה הפיננסית החליפה את הספירה הפוליטית, ונותרנו חסרי אונים מול ההתקה הרדיקלית בין הפעולה הכלכלית הווירטואלית להשלכותיה בעולם הממשי.
יותר מכל, הפיננסיזציה של העולם הופכת אותו ללכוד בתוך השפה, בתוך השדה הסימבולי. כוחו של הפיננסי, ששולט בעולם באמצעות פקודות מילוליות כגון הפקדה, משיכה וכן הלאה, התגבר בד בבד עם היחלשות דמות המנהיג, שמתגלמת היטב באכזבה מכהונת ברק אובמה. אובמה, המנהיג שנטע תקווה לשינוי אחרי הפיאסקו האמריקאי בעיראק, רק כדי לשכלל את תקיפות ה-Drones המצמררות באפגניסטן, הנותרות מרוחקות ו-וירטואליות ממש כמו פקודות העברה אינטרנטיות. אובמה, המנהיג שזעק “Yes, we can” רק כדי לשחרר ברפיסות את הבנקים ובעלי ההון מאחריותם למשבר האיום של 2008 שנמשך עד היום.
בתוך האימפוטנציה הגלובלית הזו גלומה הבטחה, ומתוכה עולה ההאקר כסוכן מהפכני, כדמות רפאים, כאוליגרכיה של העם. שר כאוס בממשלת הצללים המתרקמת. בעידן של קהות חושים ועושר אסתטי, ההאקר משמש עבורנו מודל של סובייקטיביות אפשרית: מסתורי, פוסט-כריזמטי, כל-יכול, אומניפוטנט. בנקים נשדדים באישון ליל ללא ראיות של מסכות שוד, סודות של מעצמות מודלפים מאחורי הקלעים, עמודי בית משנים את פניהם, תמונות עירום של אליטות התהילה מופיעות לפתע במהדורות החדשות. זוהי מהפכה כאוטית, חסרת סדר ואוריינטציה, חסרת מפלגה, ללא שדרה מנהלת, ועדה מסדרת, פוליטביורו, לשכות, מועצות, תנועות נוער או מיליציות מאורגנות. מהפכה חסרת לוגיקה מתחוללת בחצר האחורית של ההיסטוריה, והחיילים שלה הם ההאקרים.
הפרולטריון האוטומטי
מרקס שיער שאחרי שהעבודה תהפוך אוטומטית, הקפיטליזם יסיים את תפקידו[1]. רק שהוא, ואף אחד אחר, לא שיער תסריט בו המכונות הן אלה שידרשו זכויות. אולם זו המציאות: יש סדנת יזע חדשה בסין, ובה מחשבים המועסקים בתנאים מחפירים, כורים ביטקוין יומם וליל. הם מזיעים שמן ומקוררים באלימות כדי להעצים את התפוקה למקסימום אפשרי. בעולם בו העבודה מתבצעת על ידי המכונות, עלינו לפצוח איתן במשא ומתן על תנאי ההעסקה, על הציפיות ההדדיות, על החוזים וההסכמים המשותפים. במונחים מרקסיסטיים מסורתיים, זהו משא ומתן על חלוקת העבודה. מי עושה מה, ואיך.
מי היה מאמין שהתקוממות האנדרואידים תיסוב סביב התאגדות עובדים? שהאינטליגנציה המלאכותית תתחיל לדרוש תנאים שווים? עלינו לאפשר את זכות ההתאגדות של הפרולטריון הרובוטי, אחרת נחזה בקרוב מאוד בזוועותיה של מהפכה קומוניסטית של המכונות, אולי האיום הגדול ביותר על הבורגנות מאז ומעולם.
התרחיש הזה אולי נשמע כמו מדע בדיוני, אך מספיק להיזכר במערכה שניהלו הלודיטים בבריטניה של תחילת המאה ה-19 כנגד הטכנולוגיה: הצתת מפעלים, הריסת מכונות, מאבק חסר עכבות נגד המיכשור שגנב להם את העבודה. הלודיטים לא היו, כפי שנהוג לחשוב, טכנופובים או שונאי-טכנולוגיה, אלא פועלים שנושלו על ידי המכונות, ולכן הפנו את הזעם כלפיהן. במובן הזה, הלודיטים היו חלוצי מלחמת המעמדות (החדשה?) הזו, המעמד הראשון שהבין מול מה הוא עומד.
האנטי-לודיט
ההאקר, לעומת זאת, אינו לודיט. ייתכן שהוא האנטי-לודיט, או הלודיט המנומס, הדיפלומט, משכין השלום שאינו מפחד מעימות. ההאקר הוא לודיט שמחליף את הזעם על הטכנולוגיה בהקשבה, רגישות, ויכולת מיקוח על הזכויות, דרישות וחובותיה של הטכנולוגיה.
ניצב בחזית הכלכלה החדשה, הוא הראשון שנשלח לדובב את המכונה. שגריר האנושות הבכיר מול הטכנולוגיה, נציג רשמי של האוניברסליות החלשה של כהונת אובמה. ההאקר חש בנוח עם ״פוליטיקת תאוצה של מודרניות, מורכבות, גלובליות וטכנולוגיה״, אם לצטט ממניפסט התאוצנות[2] שנכתב ב-2013.
ההאקר, בין אם הוא גיבור כמו ג׳וליאן אסאנג׳, קדוש כמו אדוארד סנודן, בראדלי מנינג או ארון שוורץ, או אנטי-גיבור כמו וויב, מזדקף כנגד החולשה של הטכנוקרטים והפוליטרוקים, כנגד חוסר יכולתם לנצח מלחמות, לחולל מהפכות, להעביר רפורמות או להביס את הפונדמנטליזם. הוא משתמש בשפה – במקרה שלו, שפות התיכנות, מגילות טקסט וכתבי יד הנקראים ״קוד״ שבאמצעותם הוא מתקשר עם המכונה כדי לנסח כלכלה חדשה, אחרת, אלטרנטיבית. כדי להגיע לקונצנזוס על סחר החליפין הסימבולי בינינו לבינם, בינינו בני החורין ובין הפרולטריון החרוץ שלנו.
רומנטיקה חדשה
חישבו על ההאקר, לבד בחדרו. רק הוא והאוטומט מולו. שעות אינסופיות. הוא והמכונה יוצרים זמן חדש, שפה חדשה, הבנה חדשה. סולידריות חדשה. האין זו גם אמפתיה חדשה? דאגה במובן של טיפול, טיפול ביצורים המחווטים, המסולקנים, המלבניים, המותכים, המחושמלים וחסרי הישע האלה.
אכן, ההאקר משמש כמטפל של המכונה: הוא מדובב את הכשלים, השגיאות המקריות ומשחקי הלשון שלה, לומד את הסימפטומים, ומפרש את חלומותיה. עבור פרויד, כל אלה הם המרחב של הלא-מודע – כל מה שמופיע דרך סדקים, חורים, באגים ופרצות. ההאקר מתפקד כפסיכואנליטיקאי הגורם ללא-מודע הדיגיטלי של המכונה להתגלות, בעוד שהיא מתיישבת "על ספת הפסיכולוג", ומציגה את ההכרחיות, המתבטאת בקוד. בהמשך לפרויד, הקוד מקביל לסטרוקטורה של המרחב המאורגן של השפה, שפת הסובייקט.
ברגע שניסחנו כך את פעולתו של ההאקר, אנו רואים שדרכו, בדיבובו, המכונות זוכות לסובייקטיביות, לנוכחות פוליטית, לייצוג אפשרי. ומגיע להן – יצורים אלה רק נולדו לתוך העולם בשנות השישים של המאה הקודמת, וכבר נדמה שרף הציפיות מהם כמעט בלתי אפשרי. יצורים חסרי אונים בעלי תודעה חישובית פרימיטיבית, לא ננצל אתכם. ההאקרים כאן בשבילכם, אל דאגה.
* טקסט זה נכתב סביב הצגת פלטפורמת Captive Portal – פרויקט אוצרות וירטואלי תלוי מקום המבוסס על רשת WiFi. הפלטפורמה מוצגת בימים אלה ב-CCA, המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב.
הערות:
[1] https://www.marxists.org/archive/marx/works/1847/wage-labour/ch09.htm
הגלריה הודיעה שתשאר סגורה עד תחילת דצמבר כאות תמיכה בצ'רי ומשפחתו. 
טקסט מעולה, תודה על השיתוף!
גרשון
| |