שובר שורות

הבדיחה בקרב הקהילה הציונית-דתית שבה גדלתי היתה שבית-הכנסת שלנו מאכלס את המקבץ הגדול ביותר בעולם של חתני פרס ישראל. אבל זו לא היתה רק בדיחה, אלא מציאות ממשית: בבית-הכנסת הזה התקבצו החשובים שבחוקרי מדעי היהדות בארץ, עד שתמיד היה ברור שמי שעדיין לא קיבל את הפרס, יקבל אותו בהמשך. התהליך היה פשוט: כיוון שחתני העבר הפכו לשופטי ההווה, לא היה ספק שהמילייה ימשיך להזין את עצמו. האם היתה כאן זדוניות? לא ולא. טבעי שאנשים מעין אלה יתקבצו יחד לקהילה. האם נוצרה מתוך כך הטיה שהדירה קולות אחרים? אין לי ספק שכן.

היתה שם הסכמה שבשתיקה בין הדור הצעיר למבוגר על כך שקודם כל יקבלו את הפרס החוקרים המבוגרים, ואף שהתחום על מגמותיו ושיטות המחקר שהוא עושה בהן שימוש השתנו באופן קיצוני עם השנים, וחרף החשדנות ששררה בין הדור הצעיר למבוגר (ראו את סרטו של יוסף סידר, "הערת שוליים"), ההנחה היתה שמדינת ישראל לא צריכה לקפוץ ולוותר על ההערכה הראויה לדור המבוגר של החוקרים, אלא לתת לו את הכבוד, מתוך מודעות שבהמשך, בתהליך טבעי (כיוון שבוועדות יושבים לא רק מקבלי הפרס מהעבר, אבל גם חוקרים מהדור הצעיר והחדש), הדברים ישתנו.

ההומוגניות של מקבלי פרס ישראל משוועת. מדובר בדרך כלל בגברים אשכנזים, ובתחומי האמנויות לרוב אנשי שמאל. גברים יהודים-אשכנזים נותנים פרסים לגברים יהודים-אשכנזים. אין ספק שהפרס הזה הוא הברומטר האולטימטיבי לחשיפת האליטה וההגמוניה התרבותית בארץ, שנשארת לרוב שקופה תחת מעטה של "מקצועיות". ההצבעה על כך היא מעשה חשוב. אבל, כיצד מרחיבים את השורות? אפשר כמובן לייצר מלחמת תרבות כפי שבחר לעשות ראש הממשלה, אבל האם זה אפקטיבי? ניתן להתבונן בניסיון קודם של שרת התרבות כדי להבין עד כמה השיטה הזאת לא עובדת. "פרס היצירה הציונית" מעולם לא נסק. הוא הפך לקלישאה חלולה שאינה מייצרת הון סימבולי משמעותי עבור זוכיה. אגב, אפילו הבחירה המוצלחת בישראל רבינוביץ' כזוכה הפרס בשנה האחרונה חתרה תחת ההצהרות הגלויות של הפרס וחשפה כיצד אמנות טובה אינה נתחמת ברובריקות של ציוני ולא-ציוני.

אם ראש הממשלה אינו מעוניין לשבת וללמוד קצת על מושגים כגון "שדה", "שיח" ו"הון תרבותי", ואם הוגים כמו פוקו ובורדייה אינם כוס התה שלו, לפחות שיתייעץ עם מומחים בתחום לפני שהוא מקבל החלטות הרות גורל. הדרישה להרחבת השורות היא חשובה, וכפי שהוגות פמיניסטיות טענו שההטיות המגדריות נשארות שקופות עד שמצביעים עליהן, כך הדבר גם כאן. אבל הרביזיה כאן צריכה להיות אטית ושקולה, לא החלפת אליטה ישנה בחדשה ("מָה שֶׁשָּׂנוּא עָלֶיךָ אַל תַּעֲשֶׂה לַחֲבֵרְךָ"), אלא יצירת מערכת שתאפשר לקולות השונים והטובים בחברה לצמוח ולקבל ביטוי.

הימין בישראל לא שם בראש מעייניו את התרבות. די להשוות בין המקום הניתן לביקורת אמנות בעיתון "הארץ" לבין זה שב"מקור ראשון" כדי להבין שהימין בישראל מעולם לא יצר שיח עמוק ומורכב ביחס לאמנות. בתחום זה הימין חף מכל הון סימבולי, ובצדק. איוש המערכות באנשי ימין (ראו ערך "המועצה הישראלית לתרבות ואמנות") אינו מייצר שינוי מהותי. אם ראש הממשלה היה רוצה לייצר שינוי אמיתי, הוא היה צריך לפעול באופן עמוק ומערכתי לעידוד ולחיזוק התרבות על גווניה השונים, לאורך כל הקדנציה, ולא כמחטף מטופש ערב הבחירות. הדרך שבה פעל – דרך שמגלה חוסר הבנה ובורות ביחס לאופן שבו פועל שדה תרבותי – תוביל לכך שיישאר לבד. "אפשר להידחף למסיבה", כפי שציין תומר פרסיקו, "אבל החוגגים האחרים יכולים בדיוק באותו רגע לעזוב. ולרקוד לבד זה די עצוב".

ראוי להצביע על הטיות פוליטיות, אתניות, מגדריות ואחרות בשיח התרבותי, אבל הניסיון הנוכחי לתקן אותן במטה קסם יוצר מצב הפוך, שבו כל שופט או מקבל פרס יסומנו כנגועים בהטיה פוליטית ימנית. כתוצאה מכך ההטיות הקיימות תישארנה שקופות, וחתירתם של סוכני השדה ההגמוניים להיות מוצגים רק במונחים של "אובייקטיביות" ו"מקצועיות" רק תתחזק. מעבר לכך, חתירה כזאת תחת עצמך מצביעה בעיקר על חוסר הבנה או חוסר הערכה לתרבות בקרב פוליטיקאים של הימין בישראל.