"איבדתי כמעט שעתיים, נאלצתי להניח את המכתב בצד: אוטו פיק היה פה. אני עייף. מתי נתראה? מדוע בשעה וחצי שומעים את השם שלך בקושי שלוש פעמים? אפילו אם אני עושה ויתורים, מודה שהייתי בווינה, אמנם לא דיברתי עם איש, השהייה שלנו ביחד הרי לא היתה 'דיבור'? היכן את? בדרך אל הכפר ששם הבקתה? גם אני בדרך, זו נסיעה ארוכה. אבל אל תייסרי את עצמך בשל כך בבקשה, הנה אנחנו בדרך בכל אופן, יותר מלצאת לדרך אי-אפשר".
(פרנץ קפקא, "מכתבים אל מילנה", מגרמנית: יונתן ניראד. כרמל, 2014)
אירוס חיון-רוזנפלד, "במעבה החורש", ילדים משחקים בחורשה עירונית בדרום תל-אביב, סתיו 1996
"אֵם הדרך", הגלריה הפתוחה לאמנות וסביבה בפארק שקמה, ראשון-לציון
"דרך היא הדימוי הַארכיטיפי, המטפורה המרכזית לקיום שלנו. דרך היא דימוי שעד כדי כך טבוע בשפה ובתפיסה, שכלל איננו מבחינים בה כדימוי וכמטפורה, ונותנים לה, בדרך-כלל, מובן לשוני. תחושת (ושאלת) התמצאותנו הוֹוָה כל הזמן ומלווה אותנו לכל מקום – ומדומה, לכן, לדרך. החיים מדומים למסע, ותמיד נמצא את עצמנו על הדרך […] הדימוי הפרספקטיבי של שביל אל האופק הוא דימוי מושלם משום שהוא מוביל את המדמיין לשָם – אל המרחב שאליו יוצא לבו, לשָם – אל אופק מקֻווה, אל עבר משאת נפשו. והוא מושלם משום שלנצח יפתֶה אותנו השביל ללכת בו" (מורן שוב). פתיחה: חמישי, 1.1.15. אוצרת: מורן שוב. שיח ומפגש עם האמנים, האוצרת והקהל ייערך בתערוכה בפארק ביום שישי, 23.1.2015, ב-11:00. משתתפים: רותי אגסי, אלדד רפאלי, גיא רז, אתי שוורץ, אסף גברא, ארז חרודי, ענת עופרי, אירוס חיון-רוזנפלד, סנדי טפרסון, אלון מאיר, דורון ניסים, מורן שוב.
אלדד רפאלי, תצלום מתוך התערוכה "אם הדרך", פארק השקמה, ראשון-לציון
"'צרות של נשים', אמר הנהג בטון המתבקש. יש כל מיני צרות של נשים. אחות שלי איבדה את כל האברים שלה בשנה שעברה. אחד-אחד הם הלכו לה. כל חודש הם מצאו משהו אחר להוציא ממנה'.
'ככה זה בחיים', אמרה וירג'יניה באהדה המתבקשת.
'כן, נשים זה מכונות משונות. עם משאית אתה פשוט נכנס פנימה ומעיף את כל הקצה האחורי וגומר עם זה', אמר הנהג".
(אליוט צ'ייז, "כנפיים שחורות למלאך שלי", מאנגלית: עודד וולקשטיין, זיקית, 2014)
דוד בלילטי, ללא כותרת, טכניקה מעורבת, 2014. רוטשילד 69, תל-אביב
"אימפרוביזציות של הגוף", דודו בלילטי, רוטשילד 69, תל-אביב
אוצרת: קרן גולדברג. פתיחה: חמישי, 8.1.15, ב-19:00.
דודו בלילטי הוא אמן ומוזיקאי המתמחה במוזיקת אפרו-ג'אז. בתערוכה יציג ציורים מופשטים, תצלומים של ציורי גוף ויצירות שנעשו בטכניקה ייחודית שבה הוא מקרין תצלומים של מוזיקאים על ציוריו ומצלם את הדימוי הנוצר. באירוע הפתיחה תתקיים הופעת ג'אז שתתכתב עם העבודות. בלילטי ינגן על כלי הקשה וגיטרת גינברי, יחד עם פסנתרן הג'אז האמריקאי קירק לייטסי. ילוו אותם החצוצרן אבישי כהן, הסקסופוניסט אסף יוריה, המתופף עופרי נחמיה והקונטרה-בסיסט אייל גנור. שעות פתיחה: שלישי–חמישי, 12:00-18:00; שישי שבת, 12:00-15:00.
דודו בלילטי, אקריליק על בד, 2014. רוטשילד 69, תל-אביב
"היום לפנות ערב יצאתי לבדי, בעצם בפעם הראשונה, לטיול די ארוך, בדרך כלל הייתי מצטרף לאנשים אחרים, או, לרוב, שוכב בבית. איזו ארץ! אלוהים אדירים, לו רק היית פה, מילנה, ואתה, שֵׂכֶל מסכן שכמוך, שלא מסוגל לחשוב! ובכל זאת הייתי משקר אילו אמרתי שאת חסרה לי, שהנה במעשה כשפים מושלם וכואב מאין כמוהו את פה, בדיוק כמוני ואף יותר ממני; היכן שאני נמצא גם את נמצאת, כמוני ואף יותר ממני. איני מתבדח: לפעמים אני מדמה לי שאת, את שהלוא נמצאת פה, מתגעגעת אלי ושואלת: 'איפה הוא? האם לא כתב שהוא במֵרן?".
(פרנץ קפקא, "מכתבים אל מילנה", מגרמנית: יונתן ניראד. כרמל, 2014)
ג'וזיאן ונונו, מתוך "אנמורפוזה", בית האמנים, תל-אביב
ג'וזיאן ונונו, "אנמורפוזה", בית האמנים, תל-אביב
אוצרת: רבקה בקלש. פתיחה: חמישי, 1.1.15, ב-19:30
בתערוכה משמש מרסל דושאן, על דמותו, אמנותו ורעיונותיו, כ"אנמורפוזה" מטפורית. העבודות, העשויות במגוון סוגי מדיה, יוצרות מכלול המתפענח כמיצב שלם. אך מה שנראה כמצבורnon-sense מתפענח כפונה לא אל החושים (senses), אלא אל מה שמעבר להם, מה שדושאן כינה "החומר האפור", אל המחשבה. "אנמורפוזה" היא פרי יצירה בת ארבע שנים, המשכו של מסע מתמשך של האמנית בעקבות זהותה, שהחל בדיוקנה הריק בתערוכותיה הקודמות, ומגיע להשלמתו בתערוכה זו, כשדושאן, שאימצה כ"אב-קדמון", משמש לה כמראה. שני עד חמישי, 10:00–13:00, 17:00–19:00; שישי, 10:00–13:00; שבת, 11:00–14:00.
פטר מלץ, מתוך "עזה כמוות", תערוכה קבוצתית בגלריה שרה ארמן, תל-אביב. פתיחה: שישי, 2.1.15, ב-11:00. אוצרת ומשתתפת: מירה צדר. עוד משתתפים: יורם קופרמינץ, יובל בראל, מיקי הראל, מירי נשרי, נורית גור-לביא, פיטר מלץ. מקום לאמנות עכשווית, רח' גורדון 29, דירה 4, תל-אביב
"למשוך טריילר קדימה זה דבר אחד ולדחוף אותו אחורה זה דבר אחר. במכונית אם את רוצה להזיז את התחת שלה ימינה, את לוקחת עם ההגה ימינה. את רוצה שמאלה, את לוקחת שמאלה'.
'מה אתה אומר', היא אמרה.
'חכי לפואנטה. עם טריילר את לוקחת ימינה והדבר שמאחורייך זז שמאלה. עד כאן אני יודע להגיד לך'.
'תאמין לי שאסתדר', היא אמרה.
היו לה בעיות, אבל היא תסתדר".
(אליוט צ'ייז, "כנפיים שחורות למלאך שלי", מאנגלית: עודד וולקשטיין, זיקית, 2014)
