הדס תפוחי – מתוך הפרויקט
האמנית הדס תפוחי לקחה על עצמה משימה אמנותית: מיפוי כל האתרים שבהם פעלו מחנות הכפייה בזמן מלחמת העולם השנייה ברחבי העיר ברלין. תפוחי הציגה בעיר כבר כמה תערוכות שעסקו בייצוגים קוויריים ונגעו בשאלת הדור השלישי למלחמת העולם השנייה והאופן שבו הוא מתכתב עם הדור השלישי לנכבה. התערוכה הנוכחית שלה, "Transforming", תוצג בגלריה Werkraum bild und sinn שבשכונת קרויצברג.
בכל אותם 3,000 מחנות עבודה שפעלו בברלין (בעיקר בצדה המזרחי, התעשייתי) "עבדו" מיליוני עובדי כפייה. היו אלו אסירים שבויים ממדינות שונות, בעיקר איטליה, צרפת, פולין ורוסיה, שנשלחו לקיים את התעשייה הגרמנית ונשאו על בגדיהם סימן שהעיד על ארץ מוצאם. באותה תעשייה ברלינאית, הנארטיב היהודי לא היה קיים. עובדי הכפייה בברלין היו קבוצת הקורבנות הגדולה ביותר בתולדות מלחמת העולם השנייה – כ-20 מיליון מהם יצאו ונכנסו את ברלין לבדה (המספרים גדולים יותר ביחס לגרמניה כולה). רבים מהתאגידים שהעסיקו את עובדי הכפייה עדיין שוכנים באותם מקומות ותחת אותם שמות: BMW, Siemens, AEG.
הנושא החל להיחקר לפני כ-20 שנה, אך רק בעשור האחרון זכה להכרה. מי שמוביל את המחקר כיום הוא פרופ' כורד פגנשטכר (Cord Pagenstechere). והנה, לא במקרה, דווקא תפוחי לקחה על עצמה למפות את העיר עם מצלמתה. הפרויקט עוסק בעיקר בנורמליזציה של תרבות ובאופן שבו אלימות מתקיימת לצדה של תרבות, חרף אי-הנראות שלה. התצלומים ניטרליים, כמעט עירומים ממסר. בניין, אנשים עוברים, עצים – כל אותם פרגמנטים שמייצרים אווירת נורמליות פסטורלית, צבעונית, פנטסטית, ובו בזמן מרוחקת. אסתטיקה של אלימות, כהגדרתה של תפוחי.
הדס תפוחי – מתוך הפרויקט
ישבנו בבר בשכונת שוננברג ודיברנו על התערוכה. פעולת המיפוי טבעית בעיני, אומרת תפוחי. היא קשורה לרצון להשתייך למקום דרך הבנתו האינהרנטית בהווה וקבלה שלו. אנחנו חוזרים לביתה. היא מראה לי מפה שקיבלה מאיתן ברונשטיין, מייסד העמותה "זוכרות", שביקר בעיר והרצה בגלריה שפראכסל שבשכונת מיטה. המפה מראה את כל היישובים הערביים והיהודיים שנמחקו בשנת 1948. הפלסטינים נפוצו בתוך ישראל ובגלות, ואילו ליהודים ניתנה זכות שיבה ליישוביהם. המפה המסודרת מעניקה לה השראה, אך היא כבר קשורה לדור אחר.
תפוחי פורשת בפני את המפה הדיגיטלית שיצרה מתוך Google Earth, שמראה את כל הבניינים של ברלין. אנחנו מביטים יחד ברחוב שבו אני מתגורר בטמפלהוף ומגלים שגם בו (כמו בשאר חלקי העיר) פעלו כמה מחנות כפייה. כל מקום שצילמה סומן על-ידי תפוחי בדימוי של נעץ. כך נוצרה מפה צבעונית שאין שום צבעוניות מאחוריה.
בעוד שהברלינאים בפרט והגרמנים בכלל "התקדמו", תפוחי לא נותנת להם לזוז קדימה בלי לזוז אחורה ולגלות מה הסתתר בכל השכונות. היא זאת שפורמת את ההיסטוריה כדי לשכתב מחדש את הנארטיב של ברלין. השיח הבין-דורי של משפחת קורבנות השואה אינו מתקיים בוואקום. תפוחי היא הוכחה לכך שהדור השלישי גמיש יותר, סקרן, וגבולותיו רחבים דיים גם למיפוי הבלתי אפשרי של הטראומה שלו, בעבר ובהווה. מחנות העבודה כמטפורה של הגירה והגירה כמטפורה של מחנות העבודה. אילו חיים אנו היהודים מביאים לברלין וחוזרים איתם לישראל.
לינק לפרויקט, כאן.
