כחומר ביד האוצרת

האוצר דהיום, כמו האמן, מזנק למרכז הבמה ומציג את שלו. ויכוח לא סמוי מלווה את עבודת האוצרות מאז התברר שגם לאוצר מותר להתערב במשמעות ותוכן הדברים. נדמה שאין הצדקה יותר לתצוגה שמציגה את עבודת האמן פר-סה, עם מינימום התערבות והיעלמות צנועה ונטולת אגו של האוצר אל הרקע. ואכן, אמנים אינם מודעים תמיד לכל אפשרויות הביטוי והמשמעות של יצירותיהם, ולא פעם מה שנראה או נקרא מתפרש אחרת לגמרי מכוונתם המקורית.

בבצלאל היו אומרים המרצים של פעם, האכזריים-לצורך-הכנה-לחיים: "כשמדברים על העבודה, הסטודנט מת", משפט שלקח לי שנים רבות להפנים. האוצר משתמש ביצירות כפאלטה שממנה הוא יוצר את האמירה שלו. תופעה זו בולטת בתערוכה "גוף עבודות" באצירת שלומית באומן, בהשתתפות חמש פסלות בחומר קראמי.

דורי שכטר זינגר ורונית ברנגה

זהו מיצב של מצבים. הפסלים השונים – בגודלם, בחומרי הקרמיקה, בשפת פיסול, עם או בלי ציפוי גלזורי ו/או צבעוני ובפיגורטיביות נרמזת או מפורשת ודקדקנית – משוחחים זה עם זה עד כמה שאילמות הסאונד הממשי, המוקפא בזמן, מאפשרת. שיח של תנועה, מחווה, עניין, אהבה, חיבה וידידות, או ההפך. שיח סיפורי עשיר.

אני מודה שהתפעלתי מן האומץ הכפול של באומן להציג את הפיגורטיבי, בקרמיקה במקרה זה, ללא תירוץ אמנותי מתפלסף כלשהו, וגם להפגיש את השונים לשיח אקספרסיבי מאוד. שתיים מהפסלות נוטות להבעתיות חזקה (רונית ברנגה ונועה ארד-יאירי), אחת לפסלים צבעוניים של ילדים עם מסרים חברתיים (דורי שכטר-זינגר), אחרת לאמירות מתוקות-מרות וקונטרוברסליות של ילדי פורצלן (של בתיה מלכא), ואחת יוצרת תזכורות מהתרבות האירופית, פיגורינות פורצלן שפועלות ברוב המיצבים כנקודות זעירות ומושכות תשומת לב ואף משמשות אמצעי לקירור אקספרסיביות-יתר (אליאונורה אורלי אדלביץ').

נועה ארד יאירי ואליאונורה אורלי אדלוביץ׳

העבודות הללו סובלות כביכול מקטנותן ביחס לאחרות, אבל דווקא בגינן את/ה מתכופף/ת לראות טוב יותר. כאן אני רוצה לבטא את מורת רוחם של המבוגרים והמשקפופרים גם יחד על אי-הנוחות הכרוכה בתצוגה על הרצפה. מה גם שחילון והסרת ההילה המקדשת את האמנות באמצעות ההנמכה הפיזית מפחיתים, לדעתי השמרנית-מבחירה, מערך העבודות ומתצוגתן. ההנמכה יוצרת סוג של הסתרה והרחקה מהצופה, אלא אם הוא ילד או קשיש ספורטיבי שמתיישב על הרצפה. הפסלים הרי לא יוצגו כך באמת. תמיד יהיה שולחן, ארון או סתם פדסטל מרובע לבן וסטנדרטי שיציג אותם בגובה מתחשב מחד ומנכיח מאידך.

יחד עם זאת, יש להודות שכשיש מרחב רצפתי נרחב מסביב לקבוצת פסלים, אין חשש שלא ייראו או ימשכו את העין והלב. שהרי הפסלים עצמם והשיח ביניהם מרתקים. תערוכת מיצבים זו היא יצירה אוצרותית מעניינת, אבל ההצבה על הרצפה היא בעיני, כאמור, פתרון קל מדי ולא מכבד דיו.

בתיה מלכא ואליאונורה אורלי אדלביץ׳

בתערוכה השנייה בבית בנימיני, "מסיגי גבול" של מקס אפשטיין, שאצרה טלי כהן-גרבוז, מוצגים חתולי רחוב על מעין שולחנות מתכת עם רגליים דקות. כל הפסלים מתלכדים למיצב אחד, כולל החתולים המטפסים על הקירות. גם סטנדים אלה אינם חביבים עלי, בגלל התערבות הרגליים במראה הכללי, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על שולחנות בית-ספר נוקשים וממשטרים, שהם ניגוד מדגיש לחתולי הרחוב, שכל אחד מהם עבר "בית-ספר" של החיים.

החתולים רבי תנועה, הבעה וטקסטורה, וניכר שהאמן חי וחש אותם. אפשר לומר שהוא מבטא בעיקר את רוחו של חתול הרחוב, ולא את פרטיו הריאליסטיים המדויקים. בבדיקה שעשיתי עם עצמי בנוגע לגעגועי לצורה ריאליסטית יותר, לא מצאתי שום סטייה מהפרופורציות הנכונות. הטקסטורות עשירות וחומריות מאוד, וההבעה בפני החתולים תמציתית ועצבנית כדבעי.

מקס אפשטיין

התצוגה השלישית היא "הגלריה הקטנה", שאצרה תרצה ילון-קולטון. במסווה של מדפים בלבד ולא תערוכה-כביכול מקבצת האוצרת יצירות יפהפיות של אמניות קרמיקה שונות בנושא "בית". אם נתעלם מההקטנה ואפילו הסתמיות של במת התצוגה, מצפה לנו הפתעה של עבודות מרשימות. זו אינה הפעם הראשונה שילון-קולטון משכילה לקבץ עבודות מרגשות עם נושא משותף על המדפים הללו, שעושים להן, לדעתי, שירות רע.

חללי התצוגה בבית בנימיני מארחים לא מעט אוצרים ולפחות שתיים וחצי תערוכות כל פרק זמן. תערוכות מעוררות מחשבה, דיון ועניין לקהל אוהד מאוד מהארץ ומחו"ל. רובן קרמיקה עכשווית ביותר, ועל כך אנחנו הקרמיקאים מברכים. גם הפעם.